אני האדם מישראל בן־תקופתנו – אני גם עתה, לאחר שנפער כל שנפער לעינינו־אנו ולאחר שנתגלע לנו כל שנתגלע ביום־חיינו זה שלנו – אני גם עתה, לב לא יתנני לעמוד ולברך את הברכה שתיקנו אבותינו בזמנים ההם, אז, בניסוחה הכוללני־השלילי: “ברוך שלא עשני גוי”.

אולם אדם מישראל בן־דורנו, שגם עתה, לאחר שנפער כל שנפער ונתגלע כל שנתגלע לעינינו־אנו, רוחו לא תאחזהו בציציות ראשו־הלוהט להרכינו ולכבוש את הפנים שטופי דמעות־דם בגווילי ספר־החיים שלנו על כל הרשום בהם, החל מפרשת הליכתו ההיא של האב ובנו־יחידו נושאי האש והעצים ועד… עד… הרכן הראש, כבוֹש הפנים וברוך בלאט את הברכה הקדושה־החיובית:

“ברוך שעשני יהודי, אף־על־פי שאיני כדאי” –

האדם מישראל הזה, בן־דורנו עתה – לו ישתומם הלב ועליו גם ייכמר הלב –

ייכמר ברחמנות. בהרבה רחמנות – – –