לרבי א. ז. רבינוביץ בכבוד ובאהבה
– שָׁלוֹם, הַשָּׂב! מַה תַּעַש כָּאן?
הַאִם לִךָ עַדוֹר?
עָבַדְתָּ כְּבָר דַּי בַּגָּן!
לָנוּחַ בָּא הַתּוֹר!
– "לָנוּחַ הֵן אַסְפִּיקָה עוֹד
בְּבוֹא הַצַּו מֵרוֹם!
עַד אָז עָלַי עוֹד לַעֲבֹד
עֲבוֹדָתִי בְתֹם".
– אִם כֵּן הַגִּידָה לִי, הַשָּׂב,
מַה פֹּה תִטַּע כָּעֵת?
הַאִם זֶה עֵץ מַקְדִּים וָנָב,
מֵחִיש פִּרְיוֹ לָשֵׁאת?
– "אֲנִי נוֹטֵעַ כָּאן חֲרוּב
מִתַּחַת שְׁמֵי הָאוֹר.
מְאֹד הוּא מְאַחֵר לָנוּב,
פִּרְיוֹ – רַק אַחֲרֵי דוֹר".
– הַאִם בִּי תְּהָתֵל, הַשָּׂב,
כִּי פֹּה תִטַּע חֲרוּב?
הֲנַפְשְׁךָ תַּשְׁלֶה לַשָּׁוְא
לִטְעוֹם מִפְּרִי־הַצּוּף?
– אִם לֹא אֲנִי, יֹאכְלֶנוּ בְנִי,
וִיהִי לַנֶּכֶד שָׁי.
וְאִם גַּם יִשָּׁכֵחַ שְׁמִי –
הֵן עֲמָלִי עוֹד חָי…"
וּפְנֵי הַשָּׂב קוֹרְנִים בְּחִין,
שׁוֹפְעִים גִּילָה וָזִיו.
בִּרְכַּת הַבֵּן, בִּרְכַּת הַנִּין
מְצַלְצְלוֹת בְּלִי נִיב…
כְּמוֹ נִמְחוּ גְבוּלוֹת הַזְּמָן
וְעֵת נָגְעָה בָעֵת…
וְשׁוּב הִנוֹ עוֹבֵד בַּגָּן,
וְשׁוּב מַחֲזִיק בָּאֵת.
וְשִׁיר פּוֹצְחות כַּנְפֵי־הַשִּיר,
מְרַנְּנוֹת לַשָּׂב:
הַלְוַאי לִנְטֹעַ וְלָנִיר
תִּזְכֶּה עִדָּן עוֹד רָב!
וְגַם הָעֶלֶם אָז בִּדְּמִי
בְּרֶגֶשׁ סָח: הַלְוָאי
תִּזְכֶּה בָּרֵךְ גַּם עַל הַפְּרִי,
הַשָּׂב, בְּרוּךְ־אַדֹנָי!
תרצ"ד