ובאותו הלילה: פנטסיה
…ובאותו הלילה, האחרון לפני גזר־הדין, תיראה ברחובות הכרך תהלוכה…
כבר חודשים ישבו שופטים קרים באולמות קרים מאוד, לפני שולחנות ירוקים, על גבי חבילות־חבילות של נייר, ושמעו לאמרות מצלצלות באוזניהם, אמרות־כזב ושבועות־זיוף:
“מהגר פוליטי”, “מלאך תום”, “נקי כפיים”, “אוהב ישראל”.
כבר חודשים ישב הצעיר החיוור, יחידי מאוד לפני שופטיו.
אך באותו הלילה תיראה ברחובות הכרך תהלוכה.
* * *
הם עזבו את קבריהם, בפינות אוקראינה הנידחות. מכל קצווי אוקראינה התאספו ויצאו, כולם חוצץ, כולם חוצץ – אל רחובות הכרך.
בין החשמליות אדומות־האשים, בין אורות הראינוע ומרזחי־הלילה, בין אבני־החן הנוצצות בחלונות החנויות, בין מחול ה“צ’ארלסטון” המנסר מכל אולם – נראו הם:
זקנים רטושי ראשים; צעירות מושפלות־ריסים, שעל לחייהן הירקרקות קרשו דמעות־דם; צעירים מחורכי־גוף (אותם שנשרפו עדרים בבתי־מדרשות), והנקברים חיים, ואלה שנמלקו כתרנגולות על דרכים כפריות – כולם יעברו ברחובות הכרך, בתהלוכה ארוכה –
מאתיים אלף נפש.
וההמון החוגג יירתע לצדדים ויפנה להם דרך.
והם ייגשו אל תא הסוהר, מסורג־החלונות, מקום אצור הצעיר החיוור. והדלת תיפתח מאליה, והם ייכנסו, אחד אחד, אחד אחד:
"העם שכח אותנו, הם הלכו לעסקיהם, לבתי־הבורסות, לפוליטיקה של הבל, ללשכות ההגירה – ואותנו מחו מלב.
"ואת קולותינו האחרונים לפני קרדום המרצח ואת שוועתנו תחת גופות המענים – מחו מלב!…
“אבל אתה זכרת אותנו… זכרת!”
ואת ראשיהם הרטושים יכבשו בחיקו, ובידיהם המגויידות יתרפקו עליו – כמו שמתרפקות כבשות אבודות אל רועה אחד, אשר חנן אותן.
“אתה היחידי… אתה זכרת…”
“והם ישכחו… גם אותך ישכחו; כי זאת היא דרך העם הזה לשכוח את אלה, שנתנו נפשם בעדו… אבל אין דבר… אתה זכרת…”
והם יאחזו בשתי ידיו של הצעיר, ידי־חמלה, שופעות־חסד, בשתי הידיים, שמתוכן שאג קלון האומה – וינשקו להן, ויחוננו כל פרק בהן…
ובעיני הצעיר ייראו שתי דמעות גדולות – והוא יביט עליהם בחמלה גדולה…
* * *
אך כבר הגיע הזמן… הגיע לשוב לקבריהם… והם יצאו בדרך חזרה. הבחורים המרוטשים והבחורות המעונות – אל מקומותיהם יצאו, אל קבריהם החשוכים אשר באדמת אוקראינה.
בלילה האחרון לפני גזר־הדין, עם חצות, תיראה ברחובות הכרך תהלוכה גדולה.
(תרפ"ו)