יהושע, אף הוא חבר ה" גרעין" להכשרה ולהתישבות בכפר הנוער שפיה. קשיש בשנה מתמר הוא, בן שבע־עשׂרה. עלה לארץ מתוך הכּרה ציונית, על דעת עצמו. גדל בגיטוֹ של עיר מולדתו, וחש בתמידות בצערו ובעלבונו של יהודי בין נכרים. אביו היה סוחר אמיד, ובבית לא ידע מחסור ודאגה. כל שבעת הבנים והבנות היו לומדים וחיים חיי רוָחה, ואף־על־פי־כן, הניח הכּל מאחוריו ועלה לארץ־ישראל.
– לא הענין הפרטי הביא אותי לארץ – הסביר יהושע. – באופן פרטי היה לי טוב יתר בבית. אבל כשגדלתי מעט הבינותי, כי בתור יהודי אין לי מקום אחר אלא ארץ־ישׂראל. כשהייתי ילד וביקרתי כפעם בפעם במועדון " החלוץ הצעיר“, לא הבינותי כל־כך מה מספרים שם ומה ההבדל בין גלוּת וארץ־ישראל. אבל כשגדלתי מעט והתחלתי קורא בספרי ההיסטוריה של עמנו, נפקחו עינַי להבין. ואחר־כך, כשהופיע היטלר והתחיל משמיד את היהודים בכל מקום שם דרכה רגלו, כבר הבינותי יפה כל מה שסיפרו ב” חלוץ הצעיר". כשפרצו הפרעוֹת בבגדאד, חשבתי: מי יודע אם לא יכול לקרות פתאום דבר כזה גם אצלנו? ונעשיתי יותר ציוֹני וחלוּצי.
בשיחות שלנו לפני העליה לארץ־ישׂראל תיארנו לעצמנו, אנוכי וחברי, כי החיים כאן קשים הרבה יותר. חשבנו, שיהיה עלינו לגוּר באוהלים ולעבוד בעבודות קשות מאוד ולא יהיה לנו מה לאכול. אף־על־פי־כן, התארגנו, עשרים וחמישה חברים, צעירים נלהבים מאוד, והיינו מתאספים ומדברים על ארץ־ישראל ועל חיינו בעתיד והיינו מתגעגעים מאוד לבוֹא כבר לארץ ולחיות בה.
אַת שואלת מאין באו לנו הגעגועים האלה? – לא אוּכל להגיד לך, הם צמחו לאט־לאט, ופתאום תפשוּ את כל המחשבות שלי.
אני נולדתי ברחוב היהודים בדמשק, ואבא שלי גם הוא נולד שם.
לא ידעתי שום דבר על ארץ־ישראל. למדתי בתלמוד־תורה תפילה ותנ" ך. כל הלימודים היו בערבית ולא הבינותי שום דבר מן התפילה והתורה. אחר־כך, בגיל שש שנים, שלחו אותי לבית־ספר של מסיונרים. ושם לימדו ערבית ואנגלית וכל הסיפורים היו על הדת הנוצרית. אז התחרטו ההורים על שהכניסו אותנו לבית־ספר זה ועברנו ל" אליאנס". שם למדנו צרפתית וערבית ומעט מאוד עברית.
באותן השנים התחיל לפעוֹל אצלנו " החלוץ הצעיר" והתלהבתי מאוד מכל מה שסיפרו לנו שם. וכשגדלתי, נתקבלו סרטיפיקאטים בשבילי ובשביל כל חברי " החלוּץ הצעיר". אבל המדריכים שלנו לא הסכימו לקחת אותנו לארץ־ישראל בלי חתימת ההורים, ואבא לא נתן חתימתו.
כך נמשך הדבר מתוך ויכוּחים בלי סוף, עד שהגיע החפש הגדול והייתי חפשי מבית־הספר. אז מצאנו לנו עבודה, אני וחברי. עבדנו בחברת " סוֹלל־בּונה" שסללה באותם הימים כבישים בסוּריה. אבל ההורים התנגדו לעבודתנו, הסכימו שנעבוד רק בפקידות במשרד, ולא בעבודה גופנית, בסלילת כביש ממש. לא חפצנו להרגיזם ולצערם, על כן היינו יוצאים מהבית בבגדי־השבת, כאילו אנו הולכים לעבוד במשרד, ובמקום־העבודה היינו מחליפים את בגדינו. כך הכשרנו את עצמנו לחיי ארץ־ישראל וגם צברנוּ לנו מעט כסף.
יום אחד, לאחר שלושת חדשי עבודה בכביש, יצאנו בבוקר מן הבית ולא חזרנו עוד. בבגדי העבודה שלנו נכנסנו לארץ־ישראל והיה זה לנו לסמל. ראינו עצמנו כחלוצי קבוצתנו, שבחלקה נשארה עדיין בדמשק, על מנת לבוא זמן קצר אחרינו. אבל לאחר שברחנו, והדבר נודע להורים של חברינו, שמרו כל צעדיהם. ביום שנועד לעלייתם, מסרו ההורים את הדבר למשטרה – והבנים נתפסו ונעצרו והוחזרו הביתה! עד כדי כך אין הורינו חפצים להבין אותנו ואין הם מבינים, כי עלול לקרות להם ולבניהם כאשר קרה לקהילוֹת יהוּדיות רבּות! מתבּיישים הם במקצוע שלנו כי משא־נפשם הוא לראות אותנו פקידים בבאנקים ולא עובדים בידינו. והלא הם עצמם, ברובם, ביחוד בני הדור הקודם, מוציאים לחמם בזיעת־אפּיים ובעמל רב. חלקם סוחרים, אבל יש מהם הנודדים כל ימיהם בכפרי הסביבה, מוכרים וקונים מיני אריגים, כל נחושת עתיקים, או סדקית – ומחליפים בתבואה, בקליפות של רימונים, בגרעיני מישמשים, בתוצרת הלול ובכל הבא לידם.
קהילת דמשק, שהיא אחת העתיקות בקהילות המזרח, מתנוונת והולכת ושכונות הגיטו שלה מתרוקנים מיהודים. במשך שלוש עשרות השנים האחרונות פחת מספר נפשותיה משלושים אלף עד חמשת אלפים. רבים מהם היגרו לאמריקה ויסדו קהילות יהודיות גדולות בבואנוס־איירס ובמקסיקו. ורק מעוטם עלו לארץ – ישראל.
יהושע היטב לספר. הוא דיבר במבטא עברי גרוני ובלשון עסיסית. סיפר על חייה של קהילת־דמשק לכל פרטיהם, אף על בתי־הכּנסת העתיקים שבה, על הווי הדוֹר החולף ומנהגיו ועל הליכות הנוער ומשאת־נפשוֹ. נוער זה, שהוא מרוּחק מארץ־ישראל רק מהלך של שעוֹת מעטות, ואף־על־פי־כן מנוּתק הוא ממנה וזר לה, כאילו ימים ומדבריות מפרידים ביניהם. אף " החלוּץ הצעיר" ושליחי הארץ פילסוּ להם דרכם אליו בקושי. ביחוד היתה הדרך חסומה להשפעה על חייה של הנערה היהודיה, ורק בהשפעת הפעולה המיוחדת להעלאת בנוֹת למשקי הפועלות, החלו גם בנות־ישראל בדמשק נושאות נפשן לארץ־ישראל. והעולים לארץ מושכים אחריהם בעקבותיהם, כי רק בהתרחקם מביתם מסתבר להם יותר ויותר, מה עתיד של התנוונות צפוּי להם שם.