לוגו
הפרופיסור יוסף הלוי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

[א]    🔗

הייתי מבקר את הפרופסור יוסף הלוי מדי ביקרתי בפאריס. עיר זו, “משוש כל הארץ”, משכתני תמיד כבחבלי קסם – לא בשל בתי-התיאטראות והקרקסאות, לא בשל בתי-אוסף התמונות והפסילים, ולא בשל הקיבוץ המפליא של דגמות כל מיני גזעים, שבטים, עמים ומפלגות שבעולם, כי אם בשל העם הפאריסי הקליל והיפה, התוסס והמפעפע כיין שמפניה, הפיקח והמחודד והתרבותי – בלי תכסיס ברזל, הנוח להתפעל, בעל החן והטעם, וההיתול הדק, והאסתטיקה המעודנת שנבלעה בהדם, והספקנות הענוגה שבני אדם מגיעים אליה רק מתוך השכלה עמוקה, וליטוש ושכלול רב-דורות, ושהיא אך היא משמשת תריס בפני “ההתלהבות של עגלים” הרגשנית, והנביבות השוטה הדוקטרינארית והבטלנית. ואגב, גם “המלה האחרונה” של ההשתלמות המדעית והאמנותית, אשר אמנם אדם יכול לקנות גם מתוך ספרים, אבל לא לראות, באופן בלתי אמצעי, “עין בעין”, כמו במרכז זה של “התפארת שבהוד” אירופה.

היו לי געגועים לאותו “אזור אור”, שאזרה תרבות אירופה; ונכספתי כוסף טבעי להתרענן שם פעם בפעם, לטבול באותו ים של תנועה ועליצות ויופי וחליפות, וחידושים והפתעות, עם כל השגיאות והתעתועים, שלפרקים הם מעכבים או משיבים אחרונית את מלחמת העם לחירות אמיתית ולנצחון האמת, אבל סופם תמיד – הטוב והיפה, אם לא “לחלוטין” – כי אין “לחלוטין” בהעולם העובר והמשתנה – אבל, לפחות, היותר טוב והיותר יפה מאשר במקומות אחרים. היתה לי מנעורי חיבה יתרה גם להיהדות הצרפתית, חיבה בלי צביעות וחנופה, בלי שכוח שיהדות זו היא זערורה בכמות ומדולדלת ברוחניות, בלולה בהתחסדות פטריוטית, מגוחכת בחיקוי הקתוליות, סוגרת דלתותיה לדופקי-בשער, גזע נטע נעמן של רש“י ורבנו תם ורבנו יחיאל, שאיננה ברוב מנינה, יודעת כלום, שאיננה עם הארצ”ית, אלא איננה יודעת כלום – ובכל זאת חשתי את עצמי, משום מה, יותר – אם לא בן-בית, לפחות, בן משפחה ושאר-בשר, בהיכל רחוב די לא-ויקטור בפאריס, מאשר בהיכל רחוב אוראנינבורג בברלין, אם משום שהבנין הוא יותר צנוע ביופיו, יותר מזרחי בטעם המוירים, או משום שהדרשות של צדוק הכהן היו יותר לבביות מן ההטפות הפרוסיות-הקיסריות של אויב, מאיבוים וסיעתם, שכל מליצה ממליצותיהם כאילו חבשה קובע מכודן בראשה, עם משטר חיילי וקושי לותראי, אטום ורשמי. לא חשתי רוח-קסרקטין זו בדבריו של רבי צדוק, אף ברגעים, שבהם היה לפעמים מקרקר בחביבות חסידית, את הרי"ש של לא פראנס, היקרה-היקרה, לאין שיעור ולאין ערך. סוף סוף צרפת!

המרידה הגדולה, נפוליון, הסנהדרין – אעפ“י שהקדיחו תבשילם, אעפי”כ סנהדרין, השם לבד נותן איזה סיפוק לרוח – וכרמיה ו“כל ישראל חברים” ועוד. בנטייתי זו דמיתי קצת אל פרץ סמולנסקין, אשר אחרי מיצוי החשבון עם “השכלת ברלין” אשר פסל אותה תכלית פסול, משך חוט של חסד על היהודים הצרפתיים, וביחוד על חברת “חברים כל ישראל”, בלי שער, ש“החברים” האלה, כהחשמונאים לפנים, שמנו ויבעטו. אבל למרות זערוריות אופקו – עם האלליאנץ בווינה, שהיתה אך בבואה-דבבואה של ה“אלליאנס” הפאריסית, עם מלאכותו לרומניה, שהיתה בעצם, דבר קטן, ורק בתקופה הפרימיטיבית ההיא נופחה למידה נפרזה של מאורע כביר – חזה סמולנסקין נכוחות ברוח הקודש ובאינטואיציה טבעית, נוססה בו נטייה לצרפת בשל ההישגים האנושיים הגדולים החקוקים בכסא הכבוד של ההיסטוריה, וכן גם להיהדות הצרפתית בזכותו של השם גרידא: כל ישראל חברים, אף על פי שלאמיתו של דבר, כבר בימי סמולנסקין נעשו “כל ישראל חברים” ל“כל הצרפתים חברים”.

הפרופסור יוסף הלוי היה קבוע על רשימת התכנית שלי לפני כל נסיעתי לפאריס; אבל בפעם הראשונה ראיתיו לפני כארבעים שנה – אחרי אשר עמדתי עמו בחליפות מכתבים כמה וכמה שנים לפני הזמן ההוא ­­– בנוגע ל“האסיף”. אני שמעתי את שמעו מכבר, וכאשר נגשתי אל המלאכה להקהיל קהילה של חכמים לתרום איש את תרומת רוחו ל“האסיף” – הזמנתי גם אותו. הוא הצטרף להחבורה, ושלח אלי את מאמרו, אבל לא יכולתי להדפיסו מפני שני טעמים, אשר בזמננו הנוכחי לא ייאמנו כי יסופרו. ראשית, לא הבינותי את מאמרו כל צרכי – כאיש בקי בשבעים לשון, עלה אז רעיון משונה בדעתו לדון גזרה שוה בין לשון ההימיאריתית ובין הלשון הגפטית! – בחשדי לתומי, שאין אדם רשאי לחתום בתור “עורך” על מאמרים שאיננו מבין; ושנית, מן המעט שהבינותי בהשקלא וטריא הפילולוגית הגבוהה ההיא ראיתי שהוא דן ברותחין את הגאון הבלשן פרופ' ז’ול אופר (Oppert), ואני לא רציתי להושיב את “האסיף” על מי-מריבה בין שני חכמי-סגולה, שאחד מהם היה המשביר את מדע-אשור (“אבי האשורולוגיה”) והשני – חד בדרא שליט בהשפה ההימיאריתית. לפיכך כעס עלי הלוי כמו שרק פילולוג, הנהרג על פחות משוה דגש, יכול לכעוס. הוא היה אז איש חיל רב פעלים, אך כי כבר אז בא בימים, והיה מאמין עד כדי קנאות ומסירת נפש בכל השערה מאלפי השערותיו, ואי אפשר היה לו להבין את נימוקי השליליים, וכמעט חומת ברזל הפסיקה בינינו לרגל הטינא שהיתה בלבו, וקשה היה הדבר לקרקרה. קשה היה כקריעת ים סוף למצוא נקודת מגע של חן וחסד וחביבות עם הפילולוג הכעסן הזה, אשר כל ימיו היו צרות ומכאובים ומלחמה בלתי-פוסקת עם המחסור ועם מתנגדיו בפאריס, שלא נתנוהו להפיץ מעינותיו חוצה – תאוותו היחידה – ואחרי אשר שמח למצוא עורך עברי בחו"ל, אשר נשא ממנו ברכה בזכות געגועיו העצומים להשפה העברית, רדף אותו צל מתנגדו אופר עד לוורשה לעצור שם את הדפסת מאמרו. בחשדנותו היתרה חשד באיש ריבו, שידיו באמצע המניעה הזאת, אף כי באמת לא עלה הדבר בדעתו של אופר אף בחלום. והנימוק האחר: נימוק חסרון ידיעתי במקצוע ההימיאריתי – מאליו מובן, שלא נתקבל על לבו כלל. אילו הסכים עליו, אזי צריך היה להתייאש, בכלל, מהוצאת ספריו ומאמריו לאור, כי באמת אי אפשר היה למצוא בפאריס עורך אשר יבין אף ספר מספריו, או מאמר אחד ממאמריו.

אמנם מן הצד הגשמי, לא כדאי היה לבקש את קירבת אדם המעלה ובלשן חד-בדרא זה, כי הוא היה באמת מחאה חיה כנגד כל חכמת הפרצוף, הרוצה להכיר את כשרונותיו, סגולותיו, גאוניותו של אדם בקלסתר פניו, בזקנו המגודל ובכל תארו. הוא לא היה יפה-פנים כלל, וכמעט התחרה עם כרמיה ז"ל, שעליו היו אומרים, שהוא האיש הכי מכוער בין גדולי צרפת. הלוי היה גוף וקצר-קומה, ראש עגול רובץ, כמעט בלי צואר חוצץ, על הכתפים, פנים שמנים שטוחים, תוים וסרגולים מטושטשי-הצורה (רק בהחלו לדבר, חכמתו האירה פניו), עינים גדולות ועייפות, לבוש בגדים… אילו היתה לי שליטה על האיש הזה, הייתי מלביש אותו “בגדים חמודים” כמנהג היהודים בפולין ובגליציה, לא בשביל הטעמים של שטות והסברות הרעועות של “בחוקותיהם לא תלכו”, שהחרדים “בני קפוטקיא” (לובשי קפוטות) נותנים לתלבושתם, בחשבם אותה, כאילו באה מסיני, וכאילו האבות והכוהנים והנביאים והמלכים שלנו, היו לבושים באופן זה; או כאילו על ידי זה היהודים מתבדלים מן הגויים, בעוד אשר באמת הם “נמלטים מן הפחת, ונופלים אל הפח”, כי על ידי זה הם מתדמים אל הגויים שבגויים: אל הכמרים הקתולים, שהם גם כן עטופים בגדים ארוכים ושחורים כאלה – ולא היתה זאת, בעצם ובראשונה, אלא התבוללות והתדמות מלבושית אל הפולנים השלאכצ’יצים מלפני דורות, שברבות הימים נתאזרחה, כהלשון הגרמנית הישנה שנתיהדה; אלא שבנוגע לבגדים, הרי זו אסתטיקה מיוחדת שמתחפשת בצורה דתית-מסורתית. הייתי מגדל בשביל יופי את זקנו, למשל, של אדם גדול זה; הייתי מעטיפו במעיל ארוך של משי, ואוזרו בתפארה, ואז היה עושה רושם, כאחד מן הרבנים הרבים, שאינם יפי-תואר בפניהם, אבל כולם אומרי כבוד בזקניהם, בקיפולי מעיליהם, ובכובעיהם השעירים. ברם ברנש נטול-זקן לבוש חולצה קצרה, וקצת חשוף-שובל במכנסיו הקצרים ובהשרוולים הצרים, המעוכים והקרועים במרפקיהם, – צלם-אלוהים זה של צורבא-דרבנן, אפילו לא יפה, אבל אדם של צורה, חשוב ונהדר – מתהפך לברייה קלה, ונראה לא כגלב, אלא כשוליא דגלב. הזקן מכסה, הבגד הארוך מכסה, אדר היקר של משי, אטלס וכדומה – מכסים; השטריימל עושה צמה, מרומם מעט את הקומה; ויש אשר יגבהו כהבתים בוקעי-שחקים שבאמריקה (עם ההבדל הזה, שבאמריקה בוקעי שחקים בממשות, ובדמיון החסידי הם ב"ש ברוחניות). לו יכולתי, הייתי מחליף את לבושיהם של המון היהודים העניים באמשטרדם – המסכנים העלובים, הנראים כנמאסים ונבזים וחדלי-אישים ואין-אונים ואי-כבוד לרגל חולצותיהם הקצרות והצרות ומכנסיהם הקצוצים והבלואים; והייתי מלביש גם את הפרופסור הזה כראוי לו.

 

[ב]    🔗

הפרופסור הזה – התואר הלימודי הזה: פרופיסור, היה עוד בימים ההם מעורר כבוד מיוחד. באנגליה אין לזה ערך כלל. אם אדם קורא את עצמו, או אם אחרים קוראים לו “ד”ר“, או פרופיסור, זה האות שהוא אורח וזר – האנגלי הוא סתם מיסטר; או – כשנתעלה לסיר, או ירש את האצילות, קוראים לו: סיר, בהוספה לשמו הראשון (ולעולם לא לכינוי משפחתו – שגיאה מצויה מחוץ לגבול אנגליה), אבל ד”ר בעלמא, או פרופיסור בעלמא, איננו עשוי להכריז על עצמו, כי אם מוסיף ראשי תיבות לשמו, אם הוא רוצה בכך. באיטליה – כל מלמד דרדק וכל רב-מג, וכל ראש מרקדים במחול, קורא לעצמו פרופיסור, אם רצונו בכך. בצרפת משתמשים במקצת בהתואר ד"ר, אבל אין לזה ערך. בגרמניה ובאוסטריה היתה זו פרקמטיה חריפה. לפנים היו נותנים את התואר “פרופיסור” בקושי גדול רק למי שבאמת ישב בקתדרה והורה במשך שנים רבות, ומפני שהדבר היה קשה – היה גם מכובד על הבריות. אבל בשנים האחרונות התחיל הבזבוז ואי-הדיוק לערבב את הפרופיסורים שלא מן המנין (אויסעראָרדענטליכע), ואת הדוצנטים בפרופיסורים מן המנין, ולבסוף הנהיגו גם “פרופיסורים של כבוד”, כלומר, – שאינם יושבים בקתדרה, ואינם מורים, ואינם שונים, אלא מוכתרים בנימוס, שאין בו מעשה כעטרה להתגדל בה.

בינינו היהודים, שהננו בכלל רחימי ומוקירי רבנן, עמד “הפרופיסור” במעלה של חשיבות גדולה; וקרוביו של כל חולה היו משתוקקים להביא אליו – לא רופא בעלמא, אלא “פרופיסור”. וכשבא גביר יהודי מרוסיה לברלין, בין שהיה לו מיחוש, בין שהיה בריא כראם – היה משתמש בשעת הכושר להימלך בהפרופיסורים, והיה פרופיסור אחד נכנס ואחד יוצא בדירתו במלון. זכורני, שבשעת מלחמת הבחירות בקולומיאה להרייכסטאג בווינה, כשהיו שם שני מועמדים יהודים זה לעומת זה: הד“ר נתן בירנבוים והד”ר מאהלר, שהיה דוצנט בפראג, היו עמיליו של מאהלר מתנצחים עם עמיליו של בירנבוים, והיו אומרים: שלכם הוא רק דוקטור גרידא, אבל שלנו הוא דוקטור-דוצנט-פרופיסור, כלומר, הוא רופא (כל ד"ר היה בעיניהם – רופא) את הדוצנטים ואת הפרופסורים, הי מינייהו עדיף? – הקהל לא הבין ולא חקר איזה מין פרופיסור, מה הוא מלמד, באיזה מקצוע, באיזו מדרגה – פרופיסור הוא פרופיסור. לא בדקו בתעודותיו, ולא תהו על קנקנו. אלא נהנו מן “הכבוד”, והיו מתחממים לאור שוויון-הזכויות. שמעתי, שהצדיק מסאדאגורא צוה לבחור במאהלר: "סוף סוף – אמר – פרופיסור הוא פרופיסור והוא שקול כמגד מאה דוקטורים בעלמא (אעפ“י שאותו פרופיסור לא הבין אף את שיחת החולין של אותו ד”ר…). ככה גדלה הטיטולומניה. בזכות זו היה גם הקונגרס הציוני שלנו נותן סמיכה של לורד-מאיור להמנוח מוזר, שלא היה מעודו לורד-מאיור, אלא סתם מאיור (כי בברדפורד, עיר מושבו, מעולם לא היו לורד-מאיורים), וככה ניתן גם תואר פרופיסור לאנשים שהיו מורים בעלמא, או שלא היו מורים כלל – לתפארת המליצה, או יען כי הקונגרס חשב, שהללו צריכים היו לשמש כפרופסורים, ורק בעטיה של השנאה אינם משמשים, והנה הקים אותם הקונגרס בצדק על נחלתם.

אבל הפרופ' יוסף הלוי היה, בקהל הסופרים העברים, לא רק עושה רושם כפרופסור בעלמא, אלא גם כאיש סמבטיוני לגמרי. לא ידענו מי הוא, אנחנו הסופרים של אז, שהיינו כמשפחה קטנה, “ספר הזכרון לסופרי ישראל” שלי, שכתבתי בשנת התרמ“ט1 היה גם בבחינה זו “ספר זכרון”, שכתבתיו עם איזה פרטים יוצאים מן הכלל, רק מזכרוני, בלי שום “חוזר”, בלי שום “ספריה”, בלי שום עוזר, ידענו איש את אחיו! אבל אי אפשר היה לדעת את אותו הפרופיסור בפאריס. שמענו על אודותיו סיפורים ושיחות מני קדם, אלף לילות ואחד, כיבדנו אותו, התגאינו בו, אבל לא ידענו מי הוא. אודה ולא אבוש, שבמשך ימים ושנים לא האמנתי בכל האגדות שסיפרו, והייתי נוטה להאמין, שאין זה לא “טרק” ולא “פרנק” אלא “ליטוואק” פשוט, או אולי במקרה “פולאק”, שהסתגל לתפקיד אכזוטי. כלום לא היו אנשי מופת אכזוטיים כאלה, איזה ד”ר ד’ארביליה – רומנטיקן והרפתקן, בחינת גראף, בחינת קרוב למלכות, בעל צורה, מדבר בשבעים לשון – ובסוף נתגלה איש ליטא או מדינה אחרת ברוסיה! כלום לא היו לנו גינירלים של סין, פחות של מצרים (שניצלר מקליצ’בה, עיירה בפולין), או אותו ראש המדברים בה“ריווי די דיי מונד”, יוליאן קלצ’קו – בחור קטן משכיל ועילוי מווילנה? לא יכולתי להשתחרר מן החשד הזה, עד שעשיתי הכרה אישית עם יוסף הלוי. רק אחרי הכרה זו נתערטל יוסף הלוי מנרתיקו הפרופיסורי ונתגלה לי האיש. פרחה האגדה, ונשארה הממשות – והיא היתה יותר מענינת מן האגדה. האיש הזה בעליית קיר קטנה שלו ברחוב הסיינה (כמדומני מספר 24) היה אחד האנשים הכי מענינים שפגשתי בעולם.

 

[ג]    🔗

באורח פלא לא היה יוסף הלוי, לא “ליטוואק” ולא “פולאק”, כי אם יהודי ספרדי לכל משפטיו וחוקותיו. הוא נולד לאביו ר' אהרון באדריאנופול ביום כ“ז בכסלו תקפ”ח2. הוריו היו עניים, ובאחד ממאמריו, שכתב בשנת תרכ“ג3, הוא מספר, שהרחיק נדוד בערים ובכפרים למצוא מחיתו, עד אשר נתן ה' את חנו בעיני אלופי קהל היהודים הספרדים בבוקרשט, ויבחרו בו להיות למורה בבית הספר אשר היה עם לבבו לייסד. ככה כבר בימי נעוריו נסע הרבה נסיעות. ע”ד לימודיו שמענו בתחילה אך מעט, אבל גם מן המעט הזה כבר אפשר היה לשער את ידיעותיו הרבות בלשונות המזרח. ככה למשל, כתב מאמרים ב“המגיד” וב“הלבנון” ע“ד תועלת ידיעת הלשון הכושית להבנת הלשון העברית, ע”ד הניקוד וערכו להניקוד הסורי והערבי, ע“ד הנוקב (ה"א הידיעה – בעשטיממטער ארטיקעל) בלשונות שם ומצרים; וגם היה הראשון והחד-בדרא עד עתה, שתרגם מסנסקריט להמדע המזרחי. עבודות כאלה ודוגמתן נעשות כרגיל ע”י אנשים שהתמידו ללמוד במשך שנים רבות, תחילתם בגימנסיה, אח"כ באוניברסיטה, וסופם בשימוש תלמידי חכמים שבמקצוע, בנסיעות מספריה לספריה, בחקירות ודרישות על כל קוץ וקוץ, בשמיעת פרקים מהוראתם של פרופיסורים שבכל העולם, ומתוך נסיונות מתפתחים והולכים מאסכולה לאסכולה במשך הרבה שנים. כיצד הצליח בן-עניים צעיר מחוסר-אמצעים זה לקנות, למשל, את ידיעת הסאנסקריט עד כדי התכשרות לתרגם ממנו? זוהי רק מתת-יה נפלאה במינה וכשרון גאוני שאין דוגמתו.

ובאותה שעה היה יוסף הלוי גם סופר בן-זמנו בעוד כפתו היתה רעננה לגמרי. הוא כתב שירים ומליצות, לפי טעמנו בלי כשרון, אבל עבודתו היא חשובה מאד לתולדות התרבות העברית. באחת ממליצותיו “הגיון לילה”, הוא מתאונן על “עם יהודה” כי מאס ברית נביאיו, נער ברית איתנים, כסוחה יחשוב לשון אבותיו, שממות הר ציון זרה ממנו, מתקו לו פרדסי שביו, ארמנות בצע אשר רכש וכו' וכו', ולחיכנו אנו המליצות האלה הן תפלות, אבל עלינו להבין, שהדבר תלוי בטעם, ושל-הקוראים העברים הספרדים הרבה דברים שלנו הן מליצות תפלות, יען כי הם חונכו על שפה אחרת, על מבטא אחר, וגם על מושגים אחרים. אמנם אדריאנופול היתה עיר עם חוג של משכילים, שספרותנו החדשה השפיעה עליהם, ועוד בימי “הצפירה” היתה אדריאנופול של המנוח אברהם דאנון עם החברה הקטנה והירחון הקטן “יוסף לקח” – קהילה של משכילים; אבל היה בה באותה השכלה דבר-מה ספרדי מזרחי, אשר לנו נראה כבטלנות, ולהם היה דבר שיש בו רוח חיים, בעוד אשר השנינות שלנו, הפתגמים השאולים מהספרות והעתונות הרוסית ומהפרזיאולוגיה הגרמנית – ועוד יותר מן האידית שבשוק או שבקונטרסים, עם כל דברי החידודין התלויים בחיי האוכלוסיה היהודית שבהגיטו הפולני או הליטאי היו להם כספר חתום. עיקר הדבר באותן המליצות של הלוי הוא, שהוא מותח קו בקורת קשה על מרשיעי ברית בוגדים בעמם ובשפתם אעפ"י שאיננו קורא אותם כמונו בשם “מתבוללים”.

כל אלה היו אך כעין הכנות והקדמות למפעל חייו של היהודי הספרדי הזה. נקודת-המוצא למפעל חייו היה מאורע גדול בהעולם המדיני. לרגל סכסוכי ישוב קראה אנגליה מלחמה על תיאודור מלך חבש, ותכריעהו ותנצחהו, ואחת מתוצאות נצחון האנגלים היתה תקופה מחודשת של עבודת המיסיונרים האנגליקנים בחבש. הם כבר ניסו מאז להפיץ שם את הכנסיה שלהם, ואחרי אשר הרימו למרום קרנם, פרסו מצודתם על תערובות עמים שונים בחבש, וימצאו את הפלשים, ויבשרו בקהל רב על דבר מציאתם החדשה וע“ד אשר הצליחו להכניס כמה וכמה מהפלשים אל תחת כנפי הדת הנוצרית, ויביעו את תקותם להכניס את כולם. ואז יצא הרב הילדסהיימר בקול קורא אל בני ישראל ע”ד הפלשים (ב“המגיד” שנה ח', 1864, גליון מ"ז), אלה “האובדים בארץ כוש, אשר המיסיונרים פרשו רשת לרגלם בבקשה לגור אותם בחרמם, באמרם להם כי כל עם ישראל כבר נצמד להנוצרים, וע”כ גם עליהם לצאת בעקבות היהודים", ויער הרב החרד את אוזן אחיו להתעורר להציל את האובדים והנידחים האלה מפח טמנו להם האנגליקנים; ובעיקר היתה העצה היעוצה לשלוח לארץ חבש צירי אמונים יהודים אשר יורו להפלשים את הדרך ילכו בה.

אמנם, לא זה המקום להרבות דברים על הפלשים. פירוש השם הזה הוא: גולים; ועד היום הזה עוד לא באו החוקרים לידי החלטה אחרונה, איך באו הפלשים לארץ כוש או חבש, ומאיזה ארץ באו, אם מארץ ערב, כהשערתו של יוסף הלוי, או מארץ מצרים, כהשערת אחרים, או הם יוצאי ירך אחד השבטים הזרים, אשר בזמן מן הזמנים נתגייר – ובעלי הדעה הזאת שוב מסתייעים בהטיפוס הפלשי, שהוא דומה לטיפוסם של שבטי אפריקה, וגם בבערותם המוחלטת של אלה בכל מקצועות היהדות, אבל לכל הדעות אין ספק, שהפלשים חפצים בכל לב לדעת את תורת ישראל ולשמור כמה מהמצוות; וזה היה הנימוק המכריע, שעשה רושם בזמנו.

לרגל כרוזו זה של הרב הילדסהיימר, נענו ראשי עדת בני ישראל בלונדון יחד עם חברת “חברים כל ישראל” בפאריס, ויסדו כמה מוסדות להוציא את הדבר אל הפועל. ואז בא יוסף בן אהרון הלוי, המשכיל והבלשן הספרדי האדרינופולי בקול אדיר (ב“המגיד” שנה ט‘,1865, גליון ו’): “הנני שלחוני!”

וזאת היא התעודה הכי יסודית לתולדות איש הסגולה ההשגחתי הזה; אביא ממנה אך מקצת דברים:


“איש מסע אנכי מנעורי, עם קרח הצפון גרתי, וחרבוני קיץ אפריקה היו שומרי ראשי שנים רבות. הרעב והצמא עמי התעוררו, ולילות אל-שנה נמנו לי הרבה, גם ביום צר לי (שנת תר"י4) נדור נדרתי לאלהי אבות לנסוע לארץ כוש כאשר ירחיב ה' את עתותי לדעת שלום אחי, ולהיטיב עמהם ככל אשר אוכל, ועד עתה לא חדלתי לקנות לי את כל הידיעות הדרושות למסע רחוק כזה, העמקתי בינה בלשון כושית הקדומה (געעז) והחדשה (אמהארית). למדתי לשון ערבית, תורקית, ומונגולית, וגם הסינית, המצרית והברברית לא זרו לי”.


וכאן הוא פורט את ספריו אשר היו אז אתו בכתובים, והם מקיפים הרבה לשונות מזרחיות אשר עד עתה לא שם שום חכם מחכמי ישראל את לבו אליהן. הידיעות הראשונות בספרות ישראל ע“ד הפלשים תמצאנה בשאלות ותשובות הרדב”ז, חלק ד‘, סימן רי"ט, והוא חשב אותם לקראים, יען כי אינם יודעים תורה שבעל פה, ואינם מדליקים נרות בלילי שבת; ואחריו סיפר על אודותיהם ר’ עובדיה מברטנורא במכתבי מסעיו, והוא צדק במשפטו, באמרו כי רק במקצת דברים נמשכו הפלשים אחרי הקראים, אולם במקצתם יש ידים מוכיחות, שנמשכו אחרי תורת הרבנים.

ואולם לא רק חכמי ישראל, אך גם בין חכמי העמים נמצאו רק יחידי סגולה שעסקו בכל אותן הלשונות המזרחיות שיוסף הלוי מנה אותן בספריו. הוא קרא גם שמות לספרים שחיבר ושנמצאו בכתב יד, והם:

  1. ספר חנוך, נעתק מלשון כושית, בבאור נרחב “באר יוסף”.

  2. מצרף לשון עתמנית או תרכית, מכלכל כל חקי שפת תורגמה הנכתבת והנדברת.

  3. יסודות לשון מונגולית.

  4. אגרון לשון עברית ותרכית.

  5. אגרון לשון עברית ואמהארית.

  6. הליכות שפת הקודש, כולל לקחים ומליצות מעברית לאמהארית, ומאמהארית לעברית. לנערים המתחילים ללמוד עברית.


והוא עוד איש צעיר, ואף לשנות בינה טרם הגיע. ודבר זר ותמוה הוא, שאף אחד מהספרים לא יצא עד עתה לאור. הבקיאים בהספרות מתקופת ההשכלה יזכרו, שזאת היתה אחת ממידות ההתפארות הבטלנית של הסופרים להתגדר בספריהם אשר אתם בכתובים; אבל רחוק הדבר לחשוד ביוסף הלוי, שהזכיר ספרים בכתב יד שלא חיבר ושלא היו מוכנים בידו. קרוב לשער, שהיה לו חומר ומרשם ותכנית בעד כל ספר מהספרים הנ"ל, אלא שלא הספיק לכתבם.

ה“הנני שלחוני” לא היה קול קורא במדבר ולא שב ריקם. בשנת התרכ“ז5 שלחו שתי החברות: הפאריסית והלונדונית את יוסף הלוי לארץ כוש, ועברו ימים מועטים והוא התחיל שולח ממשלחתו (המגיד, שנת הנ“ל, גליון מ”ח), ותיאר בצבעים בהירים את המכשולים שבהם נתקל, ואת הסכנות אשר רחפו לנגדו. ע”י משלחתו זאת נחלץ אבר מדולדל של גוף האומה מכליון חרוץ, כי בשמוע הפלשים מפיו, שעם ישראל חי, וששקר בפי האנשים שסיפרו להם, שהעם הזה כבר עבר ובטל מן העולם, באה תקוה גם בלבם ויתעוררו לחיים חדשים, ומני אז הלך החיבור בין הפלשים ובין עם ישראל הלוך וגבור, והידיעות הצנומות אשר היו לפנים על אודותיהם רחבו ונסבו, כי הלוי חקר ודרש את מהותם ואת תכונתם של הפלשים, את מאורעות דורותיהם ואת ספרותם, וישתדל לפחת רוח חיים בעצמותיהם היבשות.

הוא היה הראשון, שהביא עמו לאירופה ספרים שונים מספריהם, כמו סידור התפילות שלהם שהו“ל בלשון כושית הישנה, היא לשון געעז, אשר בה דיברו בארץ כוש בימי קדם, וכעת היא מובנת רק לחכמים, ומדרגתה היא מדרגת לשון הקודש בינינו; ובינם לבין עצמם משתמשים הפלשים לא בהלשון המדוברת בארץ כוש, היינו בלשון אמהארית, אלא בלשון מיוחדת, והיא לשוי אגוי – ואת סידור התפילה תירגם הלוי לעברית. גם הביא אפוקריפים (ספרים חיצונים) שונים שנכתבו מסביב להתנ”ך, ושלא הוכנסו אליו, וגם אותם הו"ל עם תרגום צרפתי (פאריס 1902), גם סיפור מלחמת המלך שרץ-דנגל (1592–1563) עם הפלשים, בצירוף תרגום עברי וצרפתי (פאריס 1907), ואת הספר הזה שלח לבית מערכתי, ובבקרי אותו בפאריס נתן לי עוד ספר אחד למזכרת מנה אחת אפים.

 

[ד]    🔗

ואמנם, לא רק בתור חוקר ומלומד ודורש קדמוניות התיחס היהודי הספרדי הזה אל הפלשים, כי אם בתור יהודי לאומי מאסף נידחים ומקבץ גלויות, אשר אדיר כל חפצו כמקבציאל רב פעלים היה לקשר את כל איברי האומה בקשר אמיץ, לבל ידח ממנה נידח, כי כאמור למעלה, בא הלוי לידי החלטה, שמוצא הפלשים היה מארץ ערב, ושהם צאצאי פלוגה של יהודים אשר מלך כוש בארץ תימן הוליכם שבי, ועל יסוד זה נודעה לו חיבה יתרה לנידחי ישראל אלה; ועלינו לזכור, שאם בהעת האחרונה התענינו יהודי אירופה בהפלשים, מיד היהודי הזה היו תוצאות לכל הענין הזה. הוא עורר את אחד מתלמידיו, הד“ר פייטילוביץ מלודז' לרכוש לו את הידיעות הנחוצות, ולשוב ולבקר את הפלשים, ויהי לו לאב ולפטרון ללמדו ולהדריכו ולעזור לו עד כמה שידו מגעת (הוא תיאר את הדבר הזה לפרטיו במאספו “ריווי סימיטיק” 1906, עמ' 95), אף בעזרת השפעתו ובזריזותו הידועה של פייטילוביץ נוסד באיטליה בנשיאותו של הרב המנוח ד”ר ש. צ. מרגליות מפירנצי (ובאחרונה בפרנקפורט דמיין) המוסד פרא-פלשה, אשר מגמתו העיקרית היתה לייסד בעד הפלשים בתי ספר עברים, לחזק את יהדותם ולהחיות את רוחם. הנה כי כן שני יהודים לאומים, רב ותלמידו, אחד ספרדי מאדרינופול ואחד יהודי של נוסח אשכנז מלודז' אשר בפולניה טיפלו בהאבר המדולדל: הפלשים – להחזירם לבריות-גופא ולנהורא מעליא של עם ישראל ותורת ישראל.

ולא רק לידיעת תכונת הפלשים באה תועלת מרובה ממלאכותו של יוסף הלוי, אך גם על חקירת הלשון הכושית נגה אור גדול לרגליה. מהעת ההיא נחשב הלוי לאחד מראשי החוקרים בלשון זו, ועל כן נתמנה לפרופיסור בפועל בהאוניברסיטה הפריסאית, כי לרגל הדינים והחשבונות אשר שלח אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס, משך על עצמו את עיני ראשי האקדמיה הצרפתית, ולא עברו ימים מועטים עד שמסרו לו שליחות מדעית אחרת לארץ כוש, לארץ נפרדה מכוש ע"י הים, והיא ארץ ערב הדרומית או ארץ תימן – ארץ הפלאות, אשר רבות הן ההגדות על אודותיה, ואשר עליה נכבדות מדובר גם בכתבי הקודש על מלכת שבא, אשר באה לראות את חכמת המלך שלמה ולנסותו בחידות.

מקדם קדמתה היו בארץ זו ממלכות אדירות אשר ספו תמו, ונשארו מהן רק כתובות מיוחדות במינן בשפת ערבית הדרומית, הקרובה להערבית הרגילה, אבל שונה ממנה בהרבה ממליה, וגם בחוקי הדקדוק ושימוש הלשון. לארץ זו שלחה האקדמיה את הלוי להתחקות על הכתובות ההן, להעתיקן ולהדפיסן בהקובץ הגדול של כל כתובות בני שם ("קורפוס אינסקריפציונוס סמיטיקארום) אשר החליטה להוציא לאור. שמה נסע הלוי בשנת 1869, והוא לבוש כיהודי ירושלמי מקבץ נדבות בעד עניי ארץ ישראל, וחכמתו הגדולה וחירוף-נפשו ומסירותו למדעי-העתיקות הן הן שעמדו לו לגלות ולהעתיק קרוב לשבע-מאות כתובות, רובן בלתי נודעות עד אז, ולחשוף עי“ז חדשות ונצורות בקורות ארץ תימן. על ידי חקירותיו של הלוי נתגלה בפעם הראשונה לחוקרי הקדמוניות, שהרבה דורות לפני ממלכת שבא, היתה בארץ ההיא ממלכה אדירה ועצומה, היא ממלכת המעונים או המעינים הנזכרת גם בכתבי הקודש (שופטים י‘, י“ב; דהי”א ד’ מ“א; דהי”ב כ"ו, ז'), ואשר איש מלפניו לא ידע מי הם. ידוע מכבר, שאחרי סור שבט ממלכת שבא, משלו החימיארים בארץ, ואחריהם החבשים, שבאו מארץ כוש, ומלכיהם קראו לעצמם: מלכי שבא ודדן וחצרמות ותימן, ואחריהם היתה ממלכה יהודית אשר האחרון והכי מפורסם שבהם היה יוסף, המכונה די-נואס, אשר נהדף מכסאו וכבתה גחלתו בשנת 525 ע”י הכושים הנוצרים שפרצו בארץ ונעזרו עזר נשק וכסף ומכולת מאת מלכי ביצנץ.

ואולם איך נסתבבו הדברים היה נעלם מאת כל חוקרי הדורות עד חקירותיו של יוסף הלוי, אשר את תמציתן נתן לדור במאמריו בהמאסף הצרפתי “ז’רנאל אזיאטיק” לשנת 1872, ועוד בספרים מיוחדים, אשר הנכבד הוא ספרו: “אַטיוד סאבּיין” (פאריס 1875). גם במקצוע זה היה הלוי לאחד מראשי המדברים. אבל איזו יד נעלמה עצרה בעדו מלהמשיך את חקירותיו אלה, כמו שהתאונן על זה במרירות נפש, באמרו, שבחוזק יד עיכבוהו מלהוסיף להתעסק בהכתובות אשר אסף בחירוף-נפש. אחרי שובו לפאריס נתמנה לפרופסור להשפה הכושית. זאת היתה הפעם הראשונה, שמשכיל יהודי, שלא ביקר מעודו בשום בית ספר, איש לומד מעצמו, יהודי ובן חו“ל, נתמנה לפרופיסור כהלכה בהאוניברסיטה המפוארת של בירת צרפת – לא כהמתימטיקן המפואר הד”ר צבי הרמן שפירא, שנתמנה אך לפרופיסור שלא מן המנין בהיידלברג. זה היה כבר אז ההבדל בין צרפת של שוויון הזכויות, ובין גרמניה, אשר בה היתה נגד-השמיות תוססת בחשאי תמיד.

הוא לא הצטמצם בחקירת השפה הכושית ובנותיה לבד. כנראה משמות ספריו, “שהיו עמו בכתובים”, הוא חקר ודרש גם בספרי הודו ומצרים. כמעט לא היה מקצוע בדרישת חכמת הקדם, אשר הלוי לא ידע אותו, ולא חיבר בו ספרים יקרי-ערך, הוא ידע כמעט את כל לשונות המזרח, וחקר את כל ספרויותיהן, ולדבריו יחלו כל החוקרים, ועם מוצר שפתיו התחשבו. כאילן בארצות החמות הנושא פירות הרבה פעמים בשנה, הוציא הלוי פרי תנובות למכביר במידה מופלגת ומפליאה, עד שלא הספיקו לו כל המאספים וכל הירחונים המוקדשים לחכמת המזרח, ועל כן יסד לעצמו בשנת תרנ“ג6 – והוא אז קרוב לשיבה, – מאסף חש ומיוחד בשם “ריווי סימיטיק”, אשר הוא היה עורכו וסופרו היחיד, כי כמעט כל המאמרים בהמאסף הזה היו פירות עטו, והם משתרעים לא רק על מחקרים נוגעים ללשונות כל בני שם, אך גם על בעיות אחרות, כמו, למשל, ע”ד מחצב כתב הודו, על מקור מחצב הלשון בכלל, על כתבי חרטומי מצרים, על הברית החדשה ועוד. עוד בהחוברת של חודש יולי לשנת 1914 נמצאים מאמרים ממאמרים שונים משלו, ועל פני כולם מרחפת רוח חיים בלי כל עקבות רפיון ולאות – והוא אז קרוב לתשעים! ואולם בזריזות מיוחדת ובחיבה יתרה התעסק בשני מקצועות של חכמת המזרח, והם: חכמת לשון ארץ אשור ובבל, ובקורת כתבי הקודש, ובשניהם הוא מופיע לא רק בתור אחד החכמים והבלשנים הכי מובהקים, אך גם בתור יהודי נאמן לעמו, לוחם מלחמת עמו.

חקירת לשון אשור ובבל, הכתובה בכתב היתדות, היא חכמה מקרוב באה, ורוח האדם חולל בה נפלאות, בהבינו לקרוא את הכתב הזה הכתוב בסימנים מיוחדים ובאופן מיוחד, עד כי גם כשעמדו הארצות האלה על מכונן, אך מעטים, שכנראה היו הכוהנים, ידעו לקרוא אותו – ומה גם עתה! הלוי עומד בהשורה הראשונה של חוקרי הלשון הזאת, וספריו ומאמריו, אשר כתב על אודותיה, ילאה הספרן לספור, כי עצמו מספור. ביחוד הצטיין הלוי בתור מתנגד לשיטת בעלי השומרים – כי הנה פעמים הרבה תסומן ארץ בבל בתור ארץ של שומר ואכּד, והיא בבל הדרומית והצפונית; אף נמצאו לוחות כמו כתובים בשתי לשונות: האחת בלשון בלתי מובנת ונבדלת בבנינה ובתכונתה מהשניה, שבה תורגמה הראשונה, ושהיא שפת בבל, או כמו שקוראים לה עתה: שפת אכד, אחת מלשונות בני שם, הקרובה לעברית והארמית. והנה רוב החכמים אמרו שהלשון הראשונה היא לשון שומר, לשון עם אשר חי בארץ שנער לפני בוא הבבלים אליה. העם הזה – אומרים – המציא את כתב היתדות, וממנו למדוהו הבבלים, ובנוגע ללשונו של עם זה, שיערו החכמים, שהיא מתיחסת אל משפחת גזע בני טוראן; ואם עקבות ההשכלה הבבלית נכרות עוד בקורות התרבות האנושית (כמו למשל התחלקות העיגול ל-360 מעלות, וכדומה) – כל זה לא הבבליים המציאו, כי הם היו רק יורשי השכלה יותר קדומה, השכלה שאינה בת גזע שם, כמו שחשבו עד הנה, אך בת גזע אחר.

כנגד הדעה הזאת נלחם הלוי מלחמה קשה יותר מארבעים שנה עד מותו, כי לפי דעתו עם שומר ולשון שומר – לא היו ולא נבראו (כמו “האריים”), ומה שחושבים ללשון שומר איננו אלא אופן כתיבה, שהמציאו הכהנים למען לא תהא יד כל אדם ממשמשת בהענינים הנסתרים. בענין זה התנגד הלוי כמעט לכל החכמים (גם דליטש, שהסכים עמו בתחילה בסופו – “נפל אל האויב”). עוד בשנת 1912 כתב הלוי ספר גדול בן חמש מאות עמודים, אשר בו קבץ את כל מופתיו והוכחותיו; ועוד בהחוברת הנ"ל נמצא מאמר גדול כנגד יריבו וחברו בהאוניברסיטה אופר, עם שיר מלא לעג והיתול בשם “עופר אבי שומר”, וראוי להביא ממנו חרוז אחד:


"רַבִּים הַדּוֹרְשִּׁים אֶל כִּתְבֵי הַמַּסְמֵרִים,

אַךְ אֲנִי לְבַדִּי הוֹלַדְתִּי אֶת הַשּׁוּמֵרִים;

מֵאִִתָּם לָמַד גֶּזַע שֵׁם כָּל חָכְמָה כָּל דַּעַת,

וְזוּלָתָם הָיָה כַּחֲמוֹר בְּלִי מַרְדַּעַת.

קוּמוּ שׁוּמֵרֵי וְנָחוֹלָה בִּמְחוֹלוֹת!

בָּכֶם תְּהִלָּתִי, וְאַתֶּם בִּי תִּתְהַלָּלוּ,

עִמִּי תִּהְיוּ, בַּחוּץ וּבַחֲדַר כְּלוּלוֹת,

וְעֵת נִפָּרֵד, כָּל מְאוֹרֵי אוֹר יֶאֱבָלוּ".

הרעיון, כי לא גזע שם הוליד חכמה ודעת, אך למד אותם מגזע טוראן – עורר את חמת הלוי, וישם בפיו דברים מלאים תמרורים וקצף.

המקצוע השני אשר בו מופיע הלוי, לא רק כחוקר ודורש, אך גם כבן עם עתיק, אשר מבארו שתו, ועתידים כל העמים לשתות, הוא חקירת כתבי הקודש. לפני הלוי היה חלק חכמי ישראל בחקירה זו אך מצער. נחלתנו נהפכה לזרים, אשר אמנם עבדו בה עבודה גדולה, גילו צפונות, חדרו לתוך מעמקי לשונות המזרח, אבל הכאיבו את החלקה הטובה הזאת גם באבנים, הפכו עליונים למטה ותחתונים למעלה. ואולם בכל השתדלותם – באו מן החוץ, ולא ינקו משל שפת לאומנו מנעוריהם, לכן השערותיהם וביאוריהם ותיקוניהם – רובם פלפול וצחוק. הלוי עבד במקצוע זה יותר משלושים שנה; חקר ודרש בכתבי הקודש, ואת תוצאותיו אסף בארבעה כרכים גדולים, ובהן סתר את שיטתם של גראף-וולהויזן. אחד המאמרים היותר מצוינים במובן זה הוא מאמר הבקורת, אשר בו ניתח את ספרו של שטאדה “ביבלישע טהעאלאגיע דעס אלטען טעסטאמענטס” (מכיל ג' מאות עמודים – בהמאסף “ריווי סימיטיק” בשנות 1907–1905). כל הדברים במקצוע זה כתובים לא רק במדעיות גדולה ורחבה אך גם בלשון שנונה, בבדיחת הדעת וברגש נמרץ.

על כן בכל פעם אשר ידובר בהפרופיסורים יהודים, עולה לנגד עיני תמונת הגאון הזה, היחיד בין חכמי ספרד ברוחב חכמתו העולמית. זה היה בוצינא דנהורא! זה היה פרופיסור הדור ויהודי לאומי וחובב ציון שאין דוגמתו. בכל פעם שהייתי בפאריס, ביקרתיו ולמדתי ממנו הרבה, והבאתי תמיד חומר של ידיעות על אודותיו, ומסרתי אותן להרב החכם המנוח הד“ר פוזננסקי ז”ל בוורשה שהרצה על אודותיהן הרצאה נפלאה בזמנו בחברת חובבי שפת עבר בוורשה.

 

[ה]    🔗

דומני שהחידה “פרופיסור יוסף הלוי” – נפתרה כהלכה; לא במובן חדול האיש הזה מהיות חזיון-פלא – לא. הוא היה והוא עתיד להיות בהיסטוריה, פינומן יחיד במינו. בודד במועדיו, גלמוד ברוחו, במאורעותיו, בגלגוליו ובהרפתקאותיו, ברבגווניותו הכּמילוניית, ובמרוץ-חייו (קריירה), מן סימטת-העוני בקרן-זוית שבקרפף הגיטו באדרינופול, אל הפרופסור שבהסורבונה, כחבר של רינאן, קלירמון-גנו, הדירינבורגים ו“עופר”, ותושב הרובע הלטיני בפאריס – דרמת-חיים, שנגולה ונתערטלה מירכתי תוגרמה לבירת רומניה, משם לחבש, לערב הדרומית, “מהודו ועד כוש”, וסיימה במרכז תרבות אירופה, בשערים המצוינים בהלכות חכמת המזרח, בתוך לב המערב, מין “אלדד הדני” חדש, דוגמה של “ר' פתחיה מרגנשבורג”, או “ר' בנימין מטודילה”, מהדורה עברית מתוקנת של אמין-פחה, עברית-שבעברית של וינברגומברי, שכלול-מדעי עולמי של הנסיונות התמימים וטהורי-הרוח, שנעשו בצורה פרימיטיבית, ובהכנה בלתי-מספיקה, ע“י ר' יעקב ספיר, ע”י ר' יוסף יהודה ליב טשארני, וע“י ר' זאב וולף שור – ובלי שום הכנה, ואפילו בלי שום תמימות, אבל מתוך יזמה וקומבינציות פעוטות ע”י ר' אפרים דיינארד.

מעל לכל אלה מתנשאה דמותו של גאון עולם זה, בענקיות ההכשרה, באדירות סגולת הזכרון, בהבקיאות, שהיתה מבהילה ממש, מפני שהכילה אוצרי-אוצרות של ספרים וכתבי יד, לא של “הספריה הלאומית” שבפאריס, לא של “הבודליאנא” שבאוקספורד, ושל “המוזיאום הבריטי” שבלונדון, אך אולי של אותה הספריה העתיקה המפוארה, שהיתה באלכסנדריה של מצרים, אשר לפי המסורת, הועלתה על המוקד ע"י הסולטן עומר, שנימוקו היה: “אם הדברים נרמזים בהקוראן, אין צורך בספרים מיוחדים, והרי הם מיותרים; ואם לא נרמז בהקוראן, לא כל שכן שאין צורך בהם”; וחוץ מאלה, ונוסף על אלה – ההסתגלות לצרפת ולה- e’sprit הפאריסי, בשפה ובסגנון, מה שהוא אולי עוד יותר קשה מלימוד שפת כוש וערב וכתב היתדות, מפני שהוא דורש חדירה לפני ולפנים מן הדברים הממשיים והמדעיים, והשראה, והרגשה דקה מן הדקה, ותפיסת “חן המקום” וכניסה לפרדס זר והתמזגות פנימית עם אקלימו ומהותו ואמיתת אופיו.

ההתבוללות, בתור שיטה, לתיאבון או להכעיס, היא מכוערת ככל חיקוי קופי, ועבריינית – ככל בגידה והתכוונות לשמד-לאומי או דתי. אבל, כמו שאין רע בלי טוב, ככה יש גם בין האיסטדיות והמדרגות של התבוללות צד אחד סמוי מן העין, אשר בו מתגלה הכשרון הלאומי היהודי המיוחד, אעפ"י שהוא מתכוון לבטל את לאומיותו שלו, ולקלוט ולהיקלט בתוך לאומיות אחרת. הא גופא היא סגולה יהודית מיוחדת; הספוגיות והגמישות המקילות את החדירה לתוך תוכה של הרגשת נפש הזולת הלאומי, מה שהגרמני קורא בשם “זיך איינפיהלען”. זוהי מעלה בתוך חסרון וסגולה בתוך קלקלה. זה היה כלי-נשק חשוב במלחמת הקיום, ובשיעור ידוע: פרודוקט-לווי של הגלות וההתכשרות וההתחדדות לשוויון-הזכויות. “זיך איינפיהלען” זהו השרטוט המסמן את המוסיקה היהודית – לא רק יתרון ההתפעלות וכשרון (לפעמים: עודף) הפאתוס, לא רק פזיזות וההתהפכות לאחר, אך גם דקותה ועומקה של התהפכות זו, דבר שדוקטורינירי נגד-ההתבוללות שלנו, שנצטמצמו על שטחיותה של אבעיה זו, ושלא היה להם די הסתכלות, אפילו לא די הזדמנות להסתכלות, לא הוכשרו להבין. ההישגים בבחינה זו אצל בעלי ההתבוללות חסרי הניצוץ הגאוני היו מעשי-בהמה גרועים, ולרגל גריעותם – מגוחכים.

צריך להבחין הבחנה דקה בין האקספרימנטים המכניים האלה, ובין כיבושיה ונצחונותיה של הסתגלות הד’ישראלים, וגלגול נשמתם לתוך דבר זר לגזעם כמו הפוליטיקה הטורית האנגלית, או של היינה להליריקה הגרמנית, או של שטאהל לתוך השמרנות הפרוטסטנטית החנוטה, או של יהודי מקופנהגן – כהן מוסב שם ברנדס, לכל רוחות התרבות ולכל זרמי אירופה, אפילו למקצוע זר ונבדל כל כך כהשירה הפולאנית הרומנטית-הפטריוטית של מיצקיביטש, סלובצקי וקראסינסקי. יש בכל אלה מן חוסר הגזעיות המסוימת והאטומה של גוי מוגבל בארצו; אבל יש בזה גם מן ריבוי-הצדדיות, ומן הנביאיות האנושית. יש בזה מן הקלות של כשרון תיאטרלי-מסוואי-בימתי חסר-עצמיות; אבל אי-עצמיות זו אף היא עצמיות מסוימת, שנותנת לאדם כרטיס Passe-partout לכל המדינות והעמים, לכל התחומים והמקצועות. כשהדבר הזה הוא במדרגה דרדקית, וכשהוא נובע מנימוקי רגע, ומעמקי תועלת, לעת היום, אנו קוראים לו: ליבנטיניות; אבל כשהוא במדרגת השכלול המדעי, ועולה ממעמקים של מקור טהור, ושואף למרום האידיאל – זו היא גאוניות!

ויש לציין, ששגיאה היא לחשוב, כי רק בעולם המסחר יצר הרע של קנאה ושנאה שולט, ותחרות משכלת, ותחבולות ונכלים ותככים מתגרים ומפריעים, ומסכסכים את הבריות, ואמת ושקר, ויושר ונלוז מתאבקים אך גם במקצוע המדעים – מן הרגע, שעבודה זו יורדת מספירת עולם האצילות של “תורה לשמה”, ונעשית לעסק של בני אדם שתורתם אומנותם, וקרדום לחפור בו, ואפילו כשהיא נעשית, לפחות, לענין של תאוות-כבוד ושאיפה לפרסום – נסוכת מסכה של מסירות-נפש דתית או מדעית, מדינית או לאומית. בכל מקום כזה מושל “מלך זקן וכסיל” ממשלה לא פחות אי-מוגבלת, וקנוניות מתקשרות, ותחבולות פעוטות של קנאה מתפתחות, ואפילו באמנות שמקומה בשער התפארת, ושהיא מכהנת פאר בדביר היופי והחזיון. רבים מהאמנים שונאים את בני אומנותם, ועכ“פ אינם מכירים בהם, ובישיבה של מעלה אשר באוניברסיטאות יש אשר השטן מרקד בין יחידי סגולה ובני העליה, בנוגע לתגליותיהם, ולהמצאותיהם וחידושיהם; ויש אשר משימים מכשולים על דרך הרוצה להוציא מוניטין שלו בעולם, וכל אחד רוצה להקדים את חברו, להאפיל על זיו הכשרון, ועל ערך המעלה, של עבודת זולתו. הפיגול הזה מתגנב וחותר גם לתוך הקתידראות וההתמנויות והסמכויות וה”חזקות" של מלומדים, מפענחי תעלומות, ממציאי אמצאות קובעי פטנטים וזוכים לפרסים מיוחדים, כי עינו של כל אדם צרה בשל חברו, אם מתאוות בצע או מגאווה ורהב, והמוחזקים מתקנאים בחדשים מקרוב באו, שנחשבים בעיניהם כמסיגי גבולם, וכדוחקים רגלי שכינתם. בהסיפור “איינע אלטע האנדשריפט”7 תאר המספר הגרמני הגדול גוסטב פרייטאג בשרד אמנותי נפלא את ענקי חקירת-העתיקות בשעת קלקלתם, כשיצרם תוקפם לקפח בזדון ובערמה את חופש עבודתם ואת ייפוי כוחם ואת עליית זולתם בסולם המינוי ובמסילת המרוץ, ובהשאיפה להישגים יותר גדולים משל חבריהם שנכנסו לתחומם להתחרות עמהם, ולהצטיין בגילוי דברים, שהיו עד עתה חבושים בטמון, ולהפיץ מעינותיהם חוצה. ואין בין זה לזה, אלא שבמקצוע המסחר מתקנאים בשל אלפים ורבבות, ובמקצוע המדע והאמנות – לפעמים בשל מאה פרנק…

מתוך כך, תובן קצת התמרמרותו של יוסף הלוי, כשנדמה לו, אולי באופן נפרז על המידה, ואולי בטעות גמורה, אבל נדמה לו (והוא היה בטוח בכך), שעיכבו בעדו מלהשלים את כל אשר החל לעשות, ומלבכר את גידולי יגיעותיו, שבהם השקיע את מיטב חלבון ודמו, מוחו ולבו. משנתמנה יוסף הלוי לפרופיסור – הוטב מצבו החמרי, נתבצר מעמדו וישב איתן, אבל באותה שעה הוגש לחרצובות ונזקק למשטר האוניברסיטה, שהעלתהו מאשפתות עתיקות תימן להקדרה הכושית. כאבטודידקט מחינוכו, וכנוסע – ממאורעות חייו דמה הלוי לצפור דרור, שאיננה מקבלת מרות. האבטודידקט הוא רגיל ללמוד וללמד מה שהוא רוצה, והנוסע התמידי – לנסוע לכל מקום, שהוא רוצה. זיל גמור – פוק חזי. אבל בהמסגרת של משטר אוניברסיטאי אין אדם יכול להורות אלא מה שהוא ממונה על כך, ואין אדם יכול לילך אלא למקום ששולחים אותו, כמובן, הליכה רשמית ודרך מדעית תכליתית. ואין אדם יכול לנסוע לתימן, אם אין הממשלה, הסוככת על המלומד והמשולח, מייפה את כוחו, ומשתדלת בעדו, לאפשר לו את עבודתו, ולהיות למגן לחייו, לרכושו, לעוזריו וכו‘, ואין הממשלה טורחת בדבר, אלא אם כן האוניברסיטה משתדלת, וז.א., כשהדבר הוצע ע“י מי שמציע, והועד הממונה נשא ונתן בזה, ובא לכלל החלטה חיובית, ואח”כ הציע את הדבר להועד הגבוה עליו, והועד הגבוה עליו – אל הסינט, והסינט אל ההנהלה המוציאה אל הפועל וכו’ וכו'. זוהי עבודת השרת, או הביורוקרטיה, שכל בני אדם אוהבי חופש מגנים אותה אצל זולתם, וקובעים אותה, ואפילו מחמירים בה יותר מזולתם, כשהם בעצמם הגיעו לידי איזה שלטון שיהיה, מפני שכל שיטה, מפלגה, מוסד ואפילו כל תנועה חפשית, אם היא רוצה לתפקד כראוי ולהתקדם ולגשם את הרעיונות המונחים ביסודה, היא מוכרחת להפקיד פקידים, ומכיון שנתמנו פקידים, וחוקים ונימוסים ידועים נקבעו בשבילם, הם מוכרחים לפקח על שמירתם, שעל אודותיהם הוסכם שהם דרושים בעד הכלל, ומדקדקים בהם, ואז לא יימלט שלא יהיו יחידים נפגעים וגם ניזוקים ע"י הדקדוקים הללו; אלא שבני אדם מנומסים, שחונכו בתנאי-חיים קשים כברזל, ומנומסים בדיוק – הם רגילים בכך, ואינם עשויים להתרגז, ולהיות מהצועקים ואינם נענים, ורק בני אדם שהורתם ולידתם היו בתנאי-חיים קשים יותר מהרגיל, ומלחמת-הקיום שלהם היתה במאמצים אינטנסיביים יותר מהרגיל, הם הם הסובלים יותר והמתמרמרים יותר.

ככה התרגז והתמרמר יוסף הלוי כנגד מניעת המשכתו את תיור העתיקות בארץ ערב הדרומית. והיה לו הרושם, – שאי אפשר למי שאיננו מומחה מיוחד לאותו מקצוע, לדון, אם היה לגמרי נשואיי, או נתערב בו משהו של נושאיות – ש“נסתפחה שדהו”, שעצרוהו מקנאה מלגמור את עבודתו, ושאחרים נתמלאו מחורבנו, ונתקשטו בנוצותיו, וניצלוהו והריקו את אמתחותיו. דברים כאלה קרו, קורים ועתידים לקרות בעולם – גם במקצוע הספרות והמדעים, ובכללם גם בפילולוגיה ובארכיאולוגיה; וכל מה שאפשר לציין, בצירוף עם הבנת אישיותו הנפשית של הלוי, הוא, שהוא הרגיש את עצמו מעוכב בהתקדמות עבודתו ומנוצל בנוגע לערב הדרומית ישר, ובנוגע לכל המדע המזרחי באופן אמצעי. לפי השערתי, שימשה לו התרגזותו זו דרבן לזרזו לכתוב עוד ספר בן חמש מאות עמוד, ועוד ספר בן ארבעה כרכים, ועוד ועוד. חופש-הדפוס היה לו כעין ברז-בטחון לקיטור-המרץ, שהגיע בקרבו למדרגה קיצונה של הצטפפות, ועי“ז נתבדר ונתקלש – ורווח לו; ותקל גם זאת בעיניו אעפ”י ששלט כיד ההסתגלות הטובה עליו במבחר שנוני סגנוני הלשון הצרפתית, לא הפסיקה לו לשון זו להביע בה כל רוחו, ושם פניו אל השפה העברית, ויכתוב בה את מכתמיו כנגד “עופר” – דבר אשר “עופר” בכל גאוניותו בלשונות “החתי והאמורי והחוי והיבוסי והגרגשי”, לא יכול לשלם לו במידה כנגד מידה. לא היו עוד בהשירה העברית מכתמים – אפילו גרועים לפי טעמנו במובן השירה והשפה – כתובים על אודות בעיות ארכיאולוגיות נוגעות אל גזע השומרים, ענין אשר חצי תריסר בני אדם בעולם מבינים אותו ומתענינים בו. אחת היתה לו, אם בני אדם מתענינים או לא, אך אם איש ריבו מבין, או לא – הוא כתב, כשורר הזמיר, בעד עצמו. אינני יודע, אם היה מישהו בעולם, – אף המנוח ד“ר ש. א. פוזננסקי ז”ל – שקרא וזוכר את כל ספריו ומאמריו של יוסף הלוי, או אפילו את רוב ספריו ומאמריו; אבל הוא בעצמו בוודאי קרא וזכר אותם, והוא לא שבע לכתוב, מפני “שעיכבוהו” מלגמור את עבודתו…

 

[ו]    🔗

במידה שהתעמקתי במהותו הנפשית של יוסף הלוי, וש“התהלכתי בחקר-תהום” שלו, בה במידה נוכחתי הלוך והיווכח יותר ויותר, שהוא יכול להיות רק יהודי ספרדי מתוגרמה. ראשית, הפוליגלוטיות (ריבוי הלשונות); אין מקום-כושר לפוליגלוטיות כתוגרמה – אדרינופול היא בין המזרח והמערב. מצד אחד – העולם המושלמיי המזרחי, ומהצד השני – העולם הנוצרי היווני והסלאבי. המצב הגיאוגרפי היה לפנים מיוחד במינו, ואין דוגמתו בעולם כעת. הנתין התוגרי חשב את ערב ואת תימן, את מוקדון ואת הג’ס, את סירביה ואת ארם נהרים כחלקים מארצו, וברחובות אדרינופול אפשר היה להזדמן עם האחים האלה לאזרחיות תוגרית, ולשמוע את לשונותיהם ואת מבטאיהם – לא רק דרך צינורות פילולוגיים, כי אם ממקור ראשון. השפה התוגרית בעצמה היא מורכבת משלש שפות: תוגרית, ערבית ופרסית. יהודי שיודע את השפה התוגרית כהלכה, כבר יודע הוא ארבע שפות: עברית, תוגרית, ערבית ופרסית; ואם יש לו עיקרי לימודים של רוב לשונות המזרח; ואם הוא יהודי ספרדי, ומדבר לאדינו, שהיא השפה הקשטילית מתקופת ההוד של הלשון הספרדית, יש לו מבית הוריו קירבה הדוקה אל כל השפות הרומניות, ובלי יגיעה מיוחדת הוא יודע צרפתית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית.

ככה יהודי ספרדי שכזה הוא נולד פילולוג, כמו, למשל, הרב המנוח ביג’ראני, בשנותיו האחרונות חכם-באשי של קונסטנטינופול, או – ייבדל לחיים – הח' רוזניס, מחבר ס' תולדות היהודים בתוגרמה, ומדרשי מלים בלשניות. שנית, הפוליהיסטוריה (ידיעת חלקים מרובים של המדעים ההיסטורים ואחרים). היהודי הספרדי מביט לאחור לתקופה של אלף שנים בספרד ובאפריקה הצפונית (ארצות הברבריאה), וחש את עצמו בה כבן בית. מיותר להזכיר, שארץ-ישראל היתה חשובה ליהודי שכזה כחלק של ממלכת העותומנים, ושסוריה אף היא, בשיעור ידוע, חבל נחלתו, ושקדמוניותיהן של כל הארצות האלה הן קרובות אליו בזמן ובמקום יותר מאשר ליושבי הארצות של אירופה המערבית.

אם נוסיף על זה, שגם הספרות העברית החדשה, וגם העתונות מתקופת ההשכלה, מצאו מסילות אל יחידי סגולה בתוגרמה, וכמו שאמרתי לעיל, אל חוג חשוב של משכילים ספרדים באדרינופול, שהמנהיג הכי חשוב שלהם היה המנוח אברהם דאנון – אז נבין את ההתעוררות הלאומית, שנתפתחה בין היהודים הספרדים. בינינו, בעלי הנוסח האשכנזי, היתה זאת התעוררות אפיקורסית קצת, מלחמה עם “החשוכים” (כמו שקראו להם סמולנסקין, לילינבלום ואברמוביץ בתקופתם הראשונה). היהודים הספרדים לא הבינו את הצד הזה של ספרותנו ועתונותנו. לא מפני שהיו קנאים אדוקים כל כך, אלא לרגל סיבות היסטוריות עמוקות: אליהם לא הגיעה השכלת מנדלסון, אותם לא זיעזעו בתי המדרש לרבנים של וילנה וז’יטומיר, הם לא ידעו – לא את החסידות ולא את ההתנגדות, ולא את כל דברי החידודין שהכניסו צעירי המשכילים החפשים, פשוט, לא הבינו אותם. עליהם השפיע “המגיד” בזמנו, בתקופה מאוחרת יותר השפיעה עליהם “הצפירה” – לא מהצד ההשכלתי, אלא מצד הניצוץ של כל-ישראל, של קיבוץ גלויות, של הבאת ידיעות ע"ד אחינו הרחוקים, ז. א. מהצד הלאומי, שהיה עדיין אי-מבודד, אבל כבר היה במצב היולי.

המנוח אברהם דאנון ז“ל אמר לי פעם, שאת “המליץ” לא הבין – והוא היה חכם בחכמת ישראל, וגם בלשן מובהק. צריך להבין דבר זה לעומקו. אין זאת אומרת, ש”המליץ" היה גרוע מן “המגיד” או “הצפירה”; אלא ז. א., שהוא היה לגבי היהודים הספרדים יותר מדי מוגבל-מקומי. יותר מדי מושפע מן הזרמים והנטיות והשיטות והסגנונים של רוסיה וגרמניה, וגם של דרכי החיים שבגיטו הרוסי והויכוחים והפולמוסין הפוליטיים והחברתיים של רוסיה, עם השפעה עצומה של לישנא דאמא, אידית-אשכנזית כל הענינים האלה עם “שאלות החיים” ועם הסאטירות של יל“ג וסיעתו – היו להם כספר החתום. כל גישתם אל העתונות העברית היתה מצד כל ישראל חברים, זה היה הדבר, שמשך אל “המגיד” את הר' שלמה בכור חוצין ס”ט מבגדד, את ר' ברוך מטראני (בני"ם) מבולגריה, ואין צריך לומר, שזה היה הדבר שמשך אליו את גאוננו שד"ל, ששלח אליו – לא רק את תורותיו, אך גם את תולדותיו וזכרונותיו.

כל ענינו של יוסף הלוי היה בעצם וראשונה, כמו שראינו לעיל, ענין של “המגיד”. העתון הזה הוציא לאור את כרוזו הנלהב של הד“ר הילדסהיימר ז”ל; ואל העתון הזה שלח יוסף הלוי את תשובתו: “הנני שלחוני!” – ה“מאמר” הטיפוסי הזה הוא מליצי: פותח בחצי-מקרא, וגם מסיים בסגנון זה. עלול היה הספרדי הצעיר ההוא מאדרינופול לכתוב את תשובתו גם בשיר ובחרוזים. כל בני הדור ההוא, כל מי שכיבד את עצמו קצת, היה כותב שירים. הפייטנות היתה חובה כללית. במקרה השיב יוסף הלוי את תשובתו – לא בחרוזים, אלא בפרוזה, שהיתה מורכבת מחצאי פסוקים. כל מבקר חדש היה אומר: זוהי מאמריסטיקה ובטלנות. משפט כזה הוא מעוגל, ויסודו בערות. המאמר הקטן ההוא השפיע על ההיסטוריה הלאומית יותר מרבבות מאמרי הפולמוס וסאטירות וסיפורים שכתבו המשכילים במשך דורות. הוא היה ארשת תמימה של נפש לאומית, והוא השיב לנו איבר מדולדל שבאומה. הוא היה ביטוי היזמה היותר גדולה ומסירת הנפש היותר עזה ונלהבת – מדוע? יען כי כל התכונות המנויות למעלה של פוליגלוטיות ופולי היסטוריות, המולידות אצל חסרי הכשרון את הליבנטיניות הריקנית, במקרה זה של כשרונות גאוניים, של התמדה נפלאה שאין לה דוגמה – נתנו לנו את הענק של מדע-המזרח, שלא היה כמוהו בכל הדורות האחרונים, ושאין כמוהו בין חכמי העמים. וגם תאוות ההרפתקנות העצונה תחת שמש המזרח, שעפ“י רוב נתנה לנו משיחי שקר עם המבשרים והמשרתים והגבאים שלהם, ומלארת ה”משולחות", שנתנה לנו את “היהודים האדומים”, שהיו מעטיפים את ראשיהם בעטיפת ישמעאלים – התכונות הללו בעצמן, שמתגוללות בשער האשפות, נזדככו וניטהרו ועלו למעלה עליונה בצלם דמות גבורה של תיירות שגיאת-רוח. אבל היסודות הם מקומיים וזמניים; ומתוך הסביבה שלו והתקופה שלו מתנשאה דמותו של חכם ישראל זה כיהודי ספרדי מאדרינופול. באופיו ובצביונו, הוא ולא אחר.

איש אשר אלה לו היה אולי מענין, אבל לא היה מפתיע את החוגים האוניברסיטאים של פאריס. לתל-תלפיות, ולמתיבתא דאשלי רברבי שבו, באים בהופעה מיטיאורית, זה נכנס וזה יוצא, כל מיני אנשים נפלאים שבעולם, אמני-זכרון, שעושים חשבונות כפל וחילוק בזכרון בציוני מספר עד ששה ושבעה, אנשי סין בקיאים בשבעים לשון שלהם – וכותבים חרוזים בצרפתית; ליטאי אחד הביא תעודות גמר מעשרים אוניברסיטאות, וכוהן מושלמי אחד מטיבט תרגם את האלקוראן למאה לשון. ב“הצגות” כאלה יש לפרקים איזו רב-מגיות, איזו שרלטנריה; ולפעמים זוהי אמת מדויקת, אבל סוף סוף חסרת תועלת, כי מה מעלה ומה מוריד אופן החשבון, אם הוא בזכרון או בקולמוס, ולשמחה מה זו עושה, שאדם אחד, ולא שבעים איש, יודע שבעים לשון? כל אלה הן מן הנפלאות, שיש בהן תמהוניות, וכנראה, חד-הגווניות של החיים האוניברסיטאים דורשת איזו פלפלא חריפתא לפרקים לגרש את השעמום ע“י נימור השדה וגבנון “עמק השוה”. דברים כאלה עושים רושם, ואח”כ מפיגים טעמם – לרגעים. סיפרו לי בפאריס, שביאתו של ב“ג (בער גאלדבערג, סופר “הצופה להמגיד”) לפאריס לפני ששים שנה, הטילה נחשול של התפעלות בחוגי הפקולטה המזרחנית של האוניברסיטה, ושהוליכו את האורח תיכף אל רינאן ואל אחרים – בשל האגדה שהלכה לפניו, שהוא “רבי” גדול של חסידי פולין. באמת היה ב”ג יהודי עני מפראגא הסמוכה לוורשה, וקשה לעמוד על בוריו אם היה חסיד, או משכיל – בכל אופן היה יהודי בר אוריין, וידע גם קצת את הלשון הערבית, אלא שבזה לא היה שום דבר יוצא מן הכלל, וצריך היה לתת לו תואר “רבי”, כדי “ליתן תבל בנעימה”, ובכל זאת איש לא חשב לעשותו פרופיסור, אלא להתעניין בו לזמן קצר, עד אשר יסוב הגלגל, והעלה איזה קוריוז חדש.

לא באלה היה חלק יוסף הלוי. הוא לא עניין, אלא הפתיע. הוא לא בא להתחרות עם לוקחי פרס, לא “רכב על הגמל”, אך בא, ותלמודו הכפול בידו, תלמוד הפלשים, כלומר, סדר התפילות שבידם, ותלמוד הכתובות העתיקות של ערב הדרומית – שתי תוצאות לימודיות חדשות, שלא קם איש לחלוק עליהן בזמן ההוא. הוא בא ישר מכוש, עם שבע מאות כתבות. על כתובת אחת לפעמים קוראים דוגרים חוקרי העתיקות לאין קץ, והיהודי הזה הביא תלי תלים שרטוטים וסרגולים, וגם תצלימים (שכבר היה בקי במלאכתם)! נפתחו השמים לחוקרי העתיקות, ויראו מראות אלהים! והימים ימי הערב שמשה של קיסריות נפוליון השלישי, שויון זכויות היהודים הולך מחיל אל חיל, שאיפות לאומיות (בלתי-הכרה) של חברת כל ישראל חברים ושל אגודת הקהילות בלונדון – תוססות, שני יהודים “ספרדים” עומדים בראש תנועת כל ישראל בעולם: משה מונטיפיורי באנגליה ויצחק כרמיה בצרפת – והנה בא יהודי ספרדי, והביא את הפלשים, וכיהודי ספרדי אין ניבו נבזה, אך מדבר צרפתית צחה כמו בשפת אמו. – מה פלא, שיהודי זה קורב כמו נגיד, קובל ונתמנה לפרופסור בלי שהיות ודחיות – כאילו נפלו על המציאה, וישישו כמוצא שלל רב.

ככה היה היהודי האדרינופולי מ“משולח ירושלמי”, שבוודאי בגדיו היו כמדו ותרבושו הולמו, ותר ומחפש, כבנימין השלישי, את עשרת השבטים – לפרופסור פאריסי לבוש בגדי-חול, וחובש לראשו אצטוונה שלא שהיתה נוחה לו, והנודד הבדוי היה למין מלך אסור ברהטים – ומלך אביון, כי למרות כל תארי המעלה והמוניטין של כבוד, המשכורת היתה דלה, וצרכי הפרנסה היו מרובים, וכל אגורת כסף היתה הולכת לקניית ספרים ולחיפוש העתקים וכתבי יד. הרי זה כאילו כלאו צפור דרור בתוך כלוב, עצרו אותו משוט בארץ, כאשר הסכין. וכאן אני עומד על פרק השאלה: אם לא מוטב היה לחברת חברים כל ישראל ולעדת יהודי לונדון להשיב את יוסף הלוי לארץ חבש, למקומות אשר שם הפלשים נחתים, להיות להם לראש וללמדם תורה ומצוות אשר שכחו בצוק העתים, יען כי הוא החל, והוא צריך היה לכלות, כי המתחיל – אומרים לו גמור. או מוטב היה לשוב ולשלוח אותו לארצות הקדם בכלל, והלך ליקט כתבות בארץ כוש ושרידי מצבות בארם נהרים, “ומלא כפו קוצר וחצנו מעמר”, והיתה תבואת העמל הזה למאור הגדול במאורות המזרח בכלל, ולמאור הקטן לקורות עמנו בהארצות ההן – שני תפקידים, שאפשר היה אולי לחבר. ואולי טובים היו מן תפקיד המורה למתי מעט סטודנטים בפאריס את תורת השפה הכושית, אשר אם לא נקל, פחות לא מהנמנע היה למצוא בשביל כך מורה אחר, כושי כהלכה.

אבל קרוב לשער, שהיהודים בעצמם, שהתענינו בהלוי, הפצירו בו לקבל את הקתדרה; הם התלהבו בתחילה לענין הפלשים, אבל לא התמידו, כנהוג. אספו למטרה זו איזה סכום, לא גדול ביותר, הוא הוצא לכסות את הוצאות השליחות הראשונה, ובתוצאותיה נחה דעתם, ועוד יותר היו שבעי-רצון, כשהמשולח שלהם הוכתר בנימוס “פרופיסור”, ולא הוסיפו לשום לב כראוי אל הפלשים, אשר רק אז היתה שעת הכושר לטיפול מיוחד בהם, בעוד אשר הרושם הראשון שעשה עליהם ה“משולח מירושלים” היה חדש עמהם; ועוד פחות מזה, שמו לב אל החקירות הכושיות הכלליות, שהלוי הצליח בהן כל כך; אשר אילו ניתנה לו היכולת החומרית להמשיכן ולהביאן לידי גמר, אז היתה זאת תרומה שלמה ועצומה להמדע המזרחי מעבודת איש יהודי, דבר שיש לו ערך של כבוד גדול בעד עם ישראל בהאוריינטליות הפילולוגית, ומתוך כך בכל העולם המזרחי. את הצורך הרוחני הזה שאיננו דבר של רגע, אלא דבר של קיימא, לא הבינו אדירי ישראל אז, ויסתפקו במועט של התעוררות אכזוטית, ונשאר אך הלוי בדד ושומם, בראותו שנחלת הכתבות שלו נהפכה לזרים, וידי כל אדם ממשמשות בהן, כשהוא אסור לפאת קתדרתו בשל “האשה הכושית אשר לקח” – היא חובת הוראת השפה הכושית; ואת דבר הפלשים שמר בלבו, יחל יחיל ודומם לעת מצוא, לשלוח שמה אחד מתלמידיו לשוב ולעורר את הפלוגה האובדת והנידחה הזאת, עד אשר מצא את תלמידו המובהק, את פייטלוביץ מלודז', שלמד מפיו את השפה הכושית ובנותיה, וימלא את ידיו לעשות את עבודת הקודש הזאת כחלוץ ומתנדב: ויהי הוא כרוך ומקופל בין ספריו וכתבי ידו ותורתו מונחת בקרן זוית במערב, ולבו, כלב רבי יהודה הלוי בשעתו, ב“סוף מזרח”, ובצר לו – היה מקלל את יומו וקובל על גורלו, ואילו נתן לו “אבר כיונה”, היה עף עוד הפעם אל המזרח, אשר בו דבקה נפשו באהבת נעורים, והיה חוזר לחיפוש עתיקות על-אתר, אבל המשרה עצרה בעדו.

וכאשר נראו הניצנים הראשונים של ישוב ארץ ישראל ושל חיבת ציון, דרכה נפשו עוז, ויהי משתתף באספות בהתהלבות חשאית ומתמידה; וכשנתפשטה ונתרחבה חיבת ציון, ותהי לתנועה הציונית החדשה של הקונגרסים וכו‘, היה משים אזניו כאפרכסת לכל שמועה שהגיעה אליו, כמו בעב הענן, ע“ד ההישגים הראשונים, וביחוד ע”ד העבודה המעשית בארץ ישראל, אבל זקן האיש, רענן ואלים לעבודה ספרותית-מדעית באוניברסיטה ובחדרו ד’ על ד', אבל כבר לא קל בגופו לנסיעות ונדודים ומשא ומתן עם הבריות, וזר מעט להעתונות החדשה ולהסגנון החדש, מרוחק ממנהגיהם ודרכי חייהם ולשונותיהם של היהודים “האשכנזים” מנהיגי התנועה והקונגרסים. בין כך וכך לרגל ישיבת קבע במשך שנים רבות בפאריס – מצורפת במידה הגונה בלשונו ובשיחו ובמנהגיו, וכבר עבר הזמן להסתגלות חדשה ולשיני חדש של ההרגל והחינוך. הוא היה לא פחות, ובמובן הספציפי אולי עוד יותר לאומי, עברי, מבן-מינו בעילויות ובגאוניות במקצוע אחר, הפרופסור הרמן שפירא בהיידלברג, וביותר דיוק; פחות בבחינת אותו הקו שנמשך בליטא ובפולין מן ההשכלה אל הציונות, באותו הסגנון החדש שנתקבל בינינו, ויותר בבחינת הקו האחר היותר מזרחי והנושא בקרבו את גרעין התקופה הספרדית; ומי יודע, אם לא היתה התנועה הציונית, בתחילת שגשוגה, צריכה גם לנושא-דגל כזה מגאוני היהדות הספרדית (כמו שהיה לנו הגאון הספרדי רבי חזקיהו מדיני בהעולם התלמודי), אבל לא איכשר דרא! ויוסף הלוי יכול היה רק להביע את געגועיו לציון בסגנונו ובשיריו – ארשת אהבת ציון של חוקר קדמוניות, שלא ידע פרק בשיר, אבל שכל חייו היו המנון לעמו ולגזעו.

 

[ז]    🔗

עוד שרטוט אחד בקלסתר פניו של יוסף הלוי, הוא טעון באור וברור, והוא: מידת ההחזקה בנושנות ושמירה מעולה על המסורת, לא בדקדוקי סייגים ודינים דתיים ממש, אלא בגדר המקובל והמקודש, בנוגע לעיקרי היהדות, וראשית כל לתנ“ך. נפשו ירעה לו על המעשה, אשר עשו החוקרים הגרמנים, רובם נוצרים, שהניחו ליסוד, שהמסורה אין לה על מה שתסמוך, ומה שנחשב עד עתה לעתיק – חדש הוא, ומה שנחשב למאוחר – הוא עתיק, ושלא תורת משה היתה היסוד, אשר עליו בנו הנביאים את הבנין עדי-עד שלהם, כי להיפך; הנביאים קדמו להתורה, ושם בתורה עצמה צריך להפריד בין החוליות; ושהחלק הכי עתיק שבה הוא ספר הברית שבפרשת משפטים; ואחריו באו מאספים ו”רידקטורים" שבאו זה אחר זה, שאחד מהם השתמש בשם הויה (“יאהויסטען”), ואחד בשם אלהות (“אלוהיסטען”); ואחריהם נתחבר ספר דברים, ואח“כ נתחברה תורת הכהנים (“פריסטער-קודעקס”) שעקבותיה ניכרים בכל התורה כולה, ושנתחברה בגלות בבל; ואח”כ בא עוד רידקטור אחד, או אולי מספר רידקטורים, אשר חיברו את הנפרדים, וישוו וירכיבו הכל יחד, כדי לתת להם תמונה של דבר שלם; ועל כן הוכרחו להוסיף ולגרוע, לשנות ולקצר את דברי ההולכים לפניהם, למען יובנו להקורא. כל העיונים והפלפולים האלה, הכתובים בלשון גרמנית מדעית לעילא ולעילא, אשר למרות המונחים הפילולוגיים שלהם, הנם חסרי-טעם והררים תלויים בשערה – עוררו, לא רק התנגדותו, אך גם את כעסו ואת התגעשותו הפולמסית של האורייטליסטן הגאוני הזה; וכשד“ל בזמנו, אשר בשמרנותו ובמסורתיותו הרחיק עד הקצה שכנגד, ויהי מגן, בכל עוז רוחו העברי, על שלמותם וטהרתם של כתבי הקודש, ויפרש אותם ברוח עברי מקובל ומקודש באומה (עד שלא רצה להבדיל אף בין פרשיות ספר ישעיהו שעד מ‘, ובין הפרשיות להלאה מן מ’) – אלא נבדל בזה משד”ל, שהוא, הלוי בעצמו, לא חשב, שאסור לנגוע בשום מלה, או פסוק מפסוקי המקרא, אך להפך, הוא בעצמו תיקן הרבה תיקונים בכתבי הקודש, והיה חוקר חפשי בדעותיו; ודוקא בתור חוקר קדמוניות, ובלשן מבית המדרש של שם ועבר, הראה להחוקרים הגרמנים, המפולפלים בפראזיאולוגיה שלהם, את השיבושים ואת התהפוכות ואת הסתירות באופן חקירותיהם; ויתר על כן, מתח עליהם קו חדש, שכוונתם להשפיל את כבוד “הברית הישנה” ע“י הניתוחים האכזריים שלהם, וע”י תלישתם איבד איבר מן החי, בה בשעה שהם משמיטים את איזמל המנתח הזה מספרי “הברית החדשה” הקדושים להם. לפי זה, יותר שנאץ הלוי את ההשערות השדופות, אחת אחת לבדה, נאץ את הרוח הכללית שבהן, את המגמה שהרגיש בה, וחרד על כבוד ישראל והדר עתיקות ספרותו ויקהת מסורתו, שאנשים זרים עושים בה כאדם שעושה בתוך שלו; ועוד יותר התעורר כעסו על אי-אלו מהמבארים שלנו, שמכניסין חולין הללו לעזרה של הספרות העברית; ומתוך תאוות חידושים ו“איפכא-מסתברא” למה שהוא מקובל באומנותו, הם מרכיבים אלופים לראשינו את הוולהויזנים ואת השטאדים, ומפוררים ומפצלים את התנ"ך שלנו, בהתאם לאקספרימנטים הפילולוגיים, שהיו בעיניו מופרכים מעיקרם ופורחים באויר, בלי סמך וסעד בפילולוגיה מובהקת ומקורית, שהוא נתמחה בה באופן, שכמעט אין למעלה הימנו.

הבקיאים בספרותנו העברית החדשה יזכרו את הבקורת הקשה, אשר מתח פרץ סמולנסקין בשעתו על התרגום והבאור של הפרופיסור גרץ לספר תהילים, ואת הדברים-כאש וכסער מתחולל, שכתב כנגד “המקצצים בנטיעות”. ברם, במאמרו של סמולנסקין, היתה מידת הרגש מרובה ממידת המדעיות, כי סמולנסקין לא היה – לא בלשן, ולא חוקר עתיקות, ורק אינטואיציה דקה מאד של סופר, אשר רוח השפה והאומה היתה בו, דיברה מתוך עטו. לדברים כאלה לא שמו חוקרי המקרא את לבם, ואי אפשר היה לעשות על ידיהם רושם חזק על בעלי מקצוע, שבהיטו עליהם כמו על דברי פובליציסטיקה, שאין להם שום ערך מקצועי ומומחיי. לא כן דברי הפרופיסור יוסף הלוי, שאעפ“י שהתנגדו לו, לא יכלו להבליע אותו ולבטלו. נשאר להם רק מוצא אחד מן המבוכה, והוא, לסגור את הלוי בתחומו הרשמי, לייחדו ולבודדו בתור מרא-דהלכתא ואבטוריטה להשפה הכושית, אשר בה הוא משמש לפני ולפנים, והלכה כמותו, ו”כולנו תלמידיו“. אבל לגבי מקצועות אחרים הוא “זר” ומבין (דיליטנט) קצת, כי דור ה”חכמים הכוללים" והאנציקלופדיסטים עבר, ועכשיו – “איש על מחנהו ואיש על דגלו”, ו“זר בל יקרב”, ואין אבטוריטה מדעית נוגעת בחברתה כמלוא נימא, מפני שכלליות זו מביאה לידי ערבוביה ורפרופיות, וכמו, שלמשל, במקצוע הרפואה, נתחלקו הרופאים לסוגים וחצאי סוגים של מחלות, ומי שחש בעיניו לא ילך אל רופא אזנים (והמיון הזה הולך ומסתעף, ובטמפו מהיר של הסתעפות עלול הדבר להגיע עד כדי התחלקות בין רופאי העין הימנית ורופאי העין השמאלית), ככה גם בהיסטוריה ובפילולוגיה – כוש לחוד, והודו לחוד, היסטוריה עתיקה לחוד, ושל דורות הבינים לחוד וכו' וכו‘, ואין ענין “שמיטה” של פלשים להר סיני של בקורת כתבי הקודש וכו’ וכו'.

דוקא כנגד שיטת מיון ומקצועיות זו, שיש בה הרבה מן המדעיות העמוקה והרבה מן “קטנות דמוחין”, הרבה מן הדיסציפלינה המעולה, והרבה מן ההגבלה והמשטר החיצוני והתכסיס הצבאי על שדה המדעים – התמרמר היהודי האדרינופולי, שהיה, באמיתת אופיו ובעצם הויתו, יוצא מן הכלל הזה ושוברו. הוא היה ראשית כל, יהודי בעל תנ"ך, וקתידרתו הכושית לא יכלה לטרדו מעולמו הפנימי הזה, בין שנתמנה ונתמחה ונחתם בגושפנקא זו, בין שלא נתמנה וכו'. הוא היה, חוץ מזה, מומחה ובקי בהרבה לשונות וספרויות, שאין להם שום יחס וקשר עם השפה הכושית, ועם הפלשים – ידיעות שאליהן הגיע, כלומד-מעצמו, לא בדרך המלך של שיעורים אוניברסיטאיים, ועמידה על המבחן, וקבלת תעודות וסמיכות, אלא בדרך החיים והנסיון, בתור יהודי ספרדי באדרינופול, שנדד בארצות המזרח. אינני מחליט בביטחה, מפני שאינני מומחה לכך, אבל אני משער כדבר הקרוב אל האמת, שיוסף הלוי ידע את השפה העברית הרבה יותר ממי שנתמנה לפרופסור להשפה העברית בהאוניברסיטה – בזה אין שום ספק – אלא הוא ידע גם את השפה הפרסית או הסאנסקריט יותר ממי שנתמנה לכך. יש אומרים, שזוהי הטרגדיה של הלומדים מעצמם, שאינם יכולים להצטמצם במקצוע אחד; ואחרים אומרים, שזוהי סגולה יקרה לעולם התרבות, שנמצאים עוד יחידים גדולים, שמחברים ומאחדים את המקצועות, שאלמלי הם היו המקצועות מתפרדים לחלקיהם, ולא היה עוד רוח תרבותי אחד מחבר אותם. עוד אחרים סוברים, שהמקצועיות היא רק חובה על הבינונים, ואולם יש יוצאים מן הכלל. מחוור הדבר, שכל עצמו של גאון הוא – יציאתו מן הכלל. ואולם אין מן הצורך לקבוע מסמרות בשאלה עיונית זו. עובדה היא, שיוסף הלוי היה גאון כזה – טרגדיה או ברכה, תיקון או קלקול – הוא היה גאון כזה מטבעו, מראשית מברייתו, מחינוכו, ממאורעות חייו, מכשרונותיו, מנסיונותיו.

ואני נועז לאמר, שהאדם הגדול והיהודי הגדול הפרופ' ז’ול אופר, בכל גאוניותו, לא הבין את הדבר הזה; ועל כן היה כל ימיו עוין את הלוי, ומרר את חייו. שני האנשים האלה היו בכמה דברים דומים זה לזה, כאילו נבראו מלידתם זה בשביל זה; ורק לרגל אי הבנה הדדית, והבדל עיקרי בחינוכם ובהכנתם – נעשו צוררים זה לזה. ז’ול אופר היה בלי ספק גאון בכתב היתדות, והוא יסד את המדע האשורי – הוא היה גם יהודי מלא רגש גאון גזעי, וגם את היהדות הרוחנית והדתית העריץ בכל לבו. הוא היה האיש, אשר קידש את השם בקונגרסים אוריינטליסטים בין-לאומיים, ומחה בכל תוקף, ובלי שים לב לשום מעצורים פורמליים, כנגד רדיפות היהודים בארצות שונות, כלפי ציריהן, שהשתתפו באותם הקונגרסים – דבר שדרש גבורת רוח ו“עזות דקודשה”. הוא היה חד-לשון כתער מלוטש, ושנינותיו נישאו על שפת העם בפאריס, וכמה מהם הכניס בחיר סופרי צרפת, אנטול פראנס, לתוך ספריו המצויינים; הוא היה בעל-בדיחה ומבקר שנון, ובימי נפוליאון השלישי היה קרוב למלכות, וראש המדברים בהמקומות הגבוהים, ותל שכל פיות פונים אליו. הוא היה אחד מבעלי הצורה ומן האישים שבפאריס הכללית, ובאותה שעה היה מתגאה בכבוד עמו ויהדותו, והיה מבאי ההיכל ב“רחוב הנצחון”.

זוכרני, שפעם אחת בחג הסוכות התפללתי שם, ולפי המנהג, יצאנו אחרי התפילה בציבור, אל הסוכה שבחצר בית הכנסת, עם יקירי קרתא, ועם הרב הגדול המנוח צדוק הכהן לשמוע את קידושו על הכוס, כנהוג. אחרי הקידוש הושיט הרב פירורים מן החלה, שבצע אחרי נטילת ידיו, ובתוך הקהל של האדוקים, שנדחקו לקבל פירור, כחסידים שחוטפים שיריים מאת הרבי, נפגשתי עם הפרופ' ז’ול אופר, מייסד המדע האשורי, שפשט את ידיו לחטוף גם הוא את מנתו. פעם אחרת, כשביקרתי בפאריס לרכוש עוזרים מדעיים בעד האנציקלופדיה הכללית בהשפה העברית, אשר יזמתי אז, היה הפרופ' אופר אחד מראשי המעוררים להמפעל הזה. הוא כבר היה אז זקן מופלג; ואולם שיחת חולין של תלמיד חכם זה היתה לי “כסעודתא דדויד מלכא”, טעם יין המשומר. כל פתגם, שנזרק מפיו, דמה למכתם, כמכתמיו של סנקה. הלצותיו הסאטיריות הזכירוני את הלצותיהם של החסידים הראשונים מקוצק, שהיו מספרים בשם הרב ר' בונם ז"ל מפשיסחא – עליצות וחדווה עם “מלח של אתיקה”. זה היה יהודי גרעיני ממשפחה עתיקה ומיוחסת, מהקהילות העתיקות של בווריה, מורכב עם סלסולה ועדינותה של פאריס, הרכבה שקלטה באופן מפליא, הייתי אומר: לא מעשה בראשית, אלא מעשה מרכבה – סבא רענן, וקורן כולו מזיו פנימי עם קצת משובה עילויית – ועם ענווה, התגשמות של מידת הענווה! – מכיון שהגוי הגדול הצרפתי אנטול פראנס קבע לעד כמה מהלצותיו, יורשה נא גם לי, כסופר עברי, לקבוע אחת ממאה ששמעתי מפי היהודי הזה – כשסיפרתי לו מה שמילא אז את רוחי – הימים ימי הקונגרס הציוני הראשון, מספר שבועות שלאחריו – תחייה, התחדשות, חזרת עטרה ליושנה, והזכרתי את קורותינו העתיקות ואת העבר הקדמון שלנו, מחה אופר כמה פעמים כנגד הגדרה זו, כזקן שאין דעתו נוחה מזה, שאחרים מרבים להפליג את זקנתם בפניהם, כאילו נתמנו מטעם המשטרה למנות את ימיהם, והיה אומר בצחוק פקחותו: עם זקן? עם be’be' (תינוק קטן)! לי יש עסק עם עמים זקנים: האכדים אבות האשורים, והשומרים אבות אבותיהם! אבל אנחנו – “עם זקן”? גוזמה, חביבי!

פעם אחת קבע לי פגישה עמו בהאכסדרה של הסורבונה. אמר לי: “בוא בערב שבת לפני הצהרים. תמצאני טרוד בישיבה קטנה של איזה פרופיסורים – לא מעניין הדבר בשבילך… דבר של מה בכך… ענין של כתובת של עשרים אלף שנה, שנמצאה בסין… ישיבה קצרה… בצהרים נגמור, ואז אצא אליך ונדברנו יחד באין מפריע, תשב על הספסל חוץ מן הקלעים, משם תראה בשבתי ובקומי… להתראות!”. כמובן, באתי, ישבתי על הספסל, וחכיתי. מרחוק, בירכתי האולם הארוך מאד ראיתי את ארזי הלבנון אדירי האוריינטליסטיקה יושבים מסביב לשולחן, ואופר ביניהם, ונדמה לי שעל השולחן פרוש היה איזה גויל או פאפירוס, שעל אודותיו היה המשא והמתן של החכמים. בצהריים בדיוק קם אופר מהישיבה שנגמרה, ויכונן את צעדיו אלי בפתחו את הקלעים, ונגש אלי אל הספסל, ואקום לברכו, אז ראיתי שעוד איש אחר קם לקראת הפרופ‘, ממושבו גם הוא על הספסל, ואני לא שמתי לב מקודם אל שכני זה, כי עסוק הייתי בהסתכלות כלפי הישיבה הקטנה הפרופיסורית, שעוררה את כל סקרנותי. אז הושיט אופר את ידו להאיש האחר הזה, וסח עמו מספר רגעים, ולי רמז בידו לחכות. חכיתי – אבל לא בלי הרהור קל של קנאה כלפי אותו בן אדם שקדם לי בשיחה עם הזקן, אעפ"י אני נועדתי לבוא בתחילה. לא עברו רגעים מועטים, והרהור זה עבר, כי אופר גמר שיחתו עם האיש האחר, ונפטר ממנו, אחרי שליווהו מספר צעדים, וישב אלי, ויאמר: סליחה, רציתי להפטר מבן אדם זה. ועכשיו יכולים אנו לשוחח כנפשנו שבענו, ומוטב שאלווה אותך למקום שאתה הולך ונטייל ונשוחח. טוב הטיול לחובשי-ספסל כמונו, נהי פירפיטטיקים (כת הפילוסופים המהלכים). יצאתי יחד עמו, ואז אמר לי: “רצוני לשאול אותך שאלה קטנה” – “שומע עבדך” ­­– עניתי לו. “השכן שלך על הספסל, שחיכה לי כמוך, מה חשב באותו זמן?” – “כיצד יכול אני לדעת מה חשב איש זולתי, אשר כמעט לא ראיתיו?” עניתיו בשאלה. “כיצד? הלא ראית בפרצוף שהוא יאנקי (אמריקאי)”. – “אף זאת לא ראיתי, אדוני הפרופיסור, ולוא גם ראיתי, איככה אדע מה חשב?” – השיבותי. על זה ענה אופר: "אינש-בעלמא אתה, והנקל לך לנחש מה חשב האמריקאי באותה שעה! הוא חשב בכמה אפשר לקנות את הדבר הזה? לקנות ולהוביל לאמריקה, כמה המחיר, כמה דמי האריזה, ההובלה וכו’“. – “איזה דבר זה?” – שאלתי – “ומה הוא רוצה לקנות, איזה חפץ, איזה שריד עתיק?” – “הנך תמים ביותר, ואני חשבתי שאתה פיקח, חביבי” – אמר אופר – “דבר זה”, כלומר כל האולם וכל הבית, עם כל הישיבה הקטנה, עם קלירמון-גאנו, עם ברג’ר, עם כל החבריא ועמי אני, אילו אפשר היה, היה צורר אותנו בחבילה אחת, משלם את מחירנו, ולוקח אותנו להובילנו בתור דבר חידוש לאמריקה, זהו הדבר, שאני בטוח באדם זה שחשב. הרי הוא יאנקי גמור ומו”ל גדול, והטרידני מאד בהצעות ע"ד עתיקות נינוה, שהוא רוצה לעשות מהם “סיניסיישן”, ואני סירבתי, והוא בלא ספק כועס עלי, ואתה הגד נא לי מה בדבר האנציקלופדיה. והתחילה שיחה ארוכה, עברנו בהרבה רחובות של הרובע הלטיני, עברנו את הגשר המוביל אל הלובר, והוא ליווני עד תחנת הרכבת מתחת לארץ, אל “החור” אשר בקירבת האופירה, וכשנפרדתי ממנו בברכה, ורציתי לרדת, אחז בידי ואמר: “לא, אל תסע ברכבת זו עד גמר הוצאת האנציקלופדיה לאור, – חבל!” (לא היו ימים רבים לפני זה, כשאסון גדול עם אבדן הרבה נפשות קרה ברכבת של תחות ארעא). אז לקחתי מרכבה קלה רתומה לסוס, ואסע לדרכי, ואופר מלוה אותי בברכות: “כך, כך, תגיע בשלום, והוציאה לאור את האנציקלופדיה אשר אמרת!”

האיש הזה היה משונן בסאטירה ובחכמה, ובבקיאות גאונית, במקצוע שלו. הוא התנגד להלוי שלנו תכלית ניגוד. כמה פעמים אמר לי ולחברי, שהלוי הוא גראפומאן (חולה דמיון הכתיבה), שהוא כעוף פורח על כל המקצועות, באין לו אף מקצוע אחד לקנות בו שביתה, שהוא מסקל מרשות לרשות, שהוא משנה את כללי הדקדוק ומחליף את זמני ההיסטוריה, שהוא “מכניס חוטמו” לכל דבר, שהוא סופר מהיר יותר מדי, נחפז בהשערות ומבוהל בויכוחים, ושהרגשתו קודמת לשיקול דעתו! עולם שלם הפריד בין שני אנשי הסגולה האלה: האחד (אופר) היה קלאסיקן, והשני (הלוי) – רומנטיקן; הראשון היה בר-אסכולה – והשני לומד מעצמו; הראשון היה – בכל ענותנותו, וסאטירתו – קרייריסטן זקן מסודר, ומודרג, ורשמי, ומדקדק כחוט השערה על חוקי המקצועיות; והשני היה – בכל סידורו ונימוסו בגילו הבא בימים בפאריס – בעצם טבעו, איש דרור ויזמה, בעל דמיון ופורץ גדרים מנעוריו ומחינוכו; והעיקר, הראשון – בכל גאוניותו השכלית, לא היה גאון לבבי, לא היה איש טוב לב כלל; והשני – היה איש טוב לב מאד. על כן לא יכלו השנים האלה להבין, ואף לא לסבול איש את רעהו.

החכם המנוח ד“ר פוזננסקי ז”ל סיפר בהרצאתו על דבר הלוי אניקדוטה קטנה, והיא: שבישיבה אחת צנח הפרופ' אופר במקרה מעל כסאו (והוא אז כבר קרוב לשנות גבורות), ושם היה גם הלוי נוכח, ואז אמר לו אחר מהנוכחים האחרים – בהלצה:“בנפול אויבך אל תשמח”. אוסיף על זה אניקדוטה קטנה יותר חדה והיסטורית, ששמעתי מפי אופר בעצמו. הוא סיפר לי שפעם אחת נקרא לועידת חכמים מומחים באולם אחד בהסורבונה, ששם צריך היה הלוי להרצות. הימים היו הפרק האחרון לממשלת הקיסר נפוליון השלישי, ואז היתה יד המשטרה תקיפה, ולכל אסיפה, ואפילו לועידה של האוריינטליסטים בקרן זוית של הסורבונה, היתה המשטרה באה לפקח על הסדרים, שמא ינסו לנגוע שם בשאלות פוליטיות; וכאשר באמת לא טיפלו שם בשום פוליטיקה, אלא דנו על דבר איזה כתב-יתדות או גילופי חרטומים, היה פקיד הממשלה יושב ומתנמנם, כל זמן הישיבה. מומחים נתוועדו, והלוי עלה על הדוכן, והתחיל את פרקו על דבר… “הספרות העתיקה של הונגריה”!

ca c’e’tait plus fort que moi – “כלכל לא יכולתי” – אמר אופר. אדם זה נעשה בהיסח הדעת מומחה חדש – גם להספרות העתיקה של הונגריה! כלו כל הקצין! אז פניתי אל פקיד המשטרה, שכבר התחיל להתנמנם, כדרכו, ואמרתי לו: “אדוני הקומיסאר די פוליס! אתה חייב למחות! זה כבר הוא בכלל העבירות כנגד חוקי המשטרה! אדם זה מעיז לקבל על עצמו את התפקיד ללמדנו מדיארית!” הפקיד צחק, ואחריו כל קהל המומחים. אך הלוי לא זע, כי אם שנה את פרקו במדיארית (שידע היטב לרגל קירבתה להתוגרית), וקולו הלך מסוף האולם עד סופו, והוא האריך הפעם להרצות כשתי שעות, תחת אשר היה בדעתו להרצות רק כשעה קלה, כדי להתנקם באיש ריבואופר, שפקע מכעס; ועוד יותר שקל אופר למטרפסיה, כאשר אחרי ההרצאה קם איש אחד מהנאספים, בעל קומה וצורה ונואם טוב, ויביע תודה להמרצה בעד ההרצאה המאלפת, שסגנונה היה “היותר צח ומזהיר שבשפה ההונגרית העתיקה” – והדברן הזה קרא באחרונה את שמו: גרף אטווס, אציל מדיארי מהצירות האוסטרית בווינה, ששמע שבהסורבונה יורצה על דבר הספרות המדיארית ובא לשמוע את ההרצאה, וסוף דבריו היה: להציע לפני הנאספים מתן הבעת תודה להמרצה. אז מחאו כל הנאספים כף, וביניהם גם המלאך הרע אופר בעל כרחו ענה אמן; וצחוק חדש התפרץ מפני הנאספים, צחוק, שאליו נצטרף גם פקיד המשטרה מתחת לשפמו וזקנו המחודד א-לא נפוליאון השלישי. – והצחוק האחרון הזה לא היה מכוון כנגד הלוי, שעשה אחר כך הוספה קטנה להרצאתו, וקם והשמיע את הפתגם הצרפתי הידוע Rira bien qui rira kr dernier" " (יפה יצחק, מי שיצחק באחרונה).

דו-קרב זה של עקיצות והקנטות הדדיות בין המומחה לכתב היתדות, ז’ול אופר ובין המומחה לכתבות עתיקות של ערב הדרומית, יוסף הלוי – גלגול של מלחמת אשור ומצרים בהעבר הקדמון, בתבנית קטנטונת מצומצמת בשני פרופיסורי-סורבונה יהודים – נמשך כל ימי הפרופסורים האלה, עד זקנה ושיבה, בחליפות הצורות והנוסחאות, עם שינויי נצחון וכשלון, פעם לצד משנהו – ובמשך כל הזמן, לא על אודות איזה דבר של ממש, כלומר, כיצד לקרוא כתובת זו, או אחרת, ואם הפלשים הם ממקור ישראל, כהחלטת הלוי או ממקור נכרי, כהחלטת אחרים, וכיוצא באלה מהשאלות הקורותיות, אלא “בעיקרא דדינא”, וביחוד, בענין האנציקלופדיות והמקצועיות. אופר היה שונא את האנציקלופדיסטים גם כשידיעותיהם בכל מקצוע היו מרובות מידיעותיהם של המקצוענים, כמו במאורע של יוסף הלוי, בהמאורע האופייני בנוגע להספרות המדיארית הקדומה, שהבאתי לעיל; האנציקלופדיסטן הוא, אליבא דאופר, “פסול לעדות ולשבועה” גם כשהוא יודע יותר מבעל המקצוע. הידיעה איננה כלום, והעיקר – ההצטמצמות. פרופיסור חייב לצמצם את עבודתו ואת מחשבתו רק במקצוע אחד ולטעת לו “אוהל-בל-יצען”, ולא לחזר על הפתחים, ואפילו אם הוא יודע כל פתח ופתח יותר מבעל הבית עצמו; ויותר שכתב הלוי ספרים גדולים וחשובים בכל פנות האוריינטליסטיקה, ויותר שהפרופ' הכושי התעמק בכרכים גדולים ובמאמרים מפוזרים על פני כל המאספים והרבעונים והעתונים בחקירת כתבי הקודש, יותר כעס האופר הקפדן והמחמיר הנורא, עם כל היתוליו ושנינותיו (שיצאו מן המוח, ולא מן הלב, כמו אצל יריבו); וככה במידה שוה היה הלוי שונא את בית הכלא של מקצועניות ואת הכלוב של משטר ברזל אוניברסיטאי כתב-יתדותי או הירוגליפי, והיה שונא ממש את האשוריולוג, אשר אם לא הוא בעצמו, על כל פנים תלמידיו העבירו את קרני ההוד ההיסטורי מישראל לבבל; ומבבל לגזעים קשישים אחרים, שכבר עברו ובטלו מן העולם, ועקבותיהם לא נודעו בלתי אם ברמזים פילולוגיים אשר “אבן מקיר תזעק”. ואולי יותר מן ההבדלים השכליים הללו, הפריד ביניהם הבדל נפשי עמוק מאד. אופר היה בכל יהדותו, וגאונו הלאומי, ובכל המסורת, שהביא עמו ממקור מחצבתו, מהקהילות העתיקות: רגנשפורק, פיורדא, וירצבורג ועוד – מזג קשה ומוצק, סגור ואטום, קפדני ומחמיר – ביחס אל המורים ואל התלמידים, מדקדק כחוט השערה בכתב היתדות, מלומד מאובן וחוקר קדמוניות נטול-רגש, בעוד אשר יוסף הלוי היה מזג טוב, בעל לב נוח לבריות, רך ומרגיש.

 

[ח]    🔗

דוגמה אחת משפעת רגשנותו של יוסף הלוי, היא ראויה להיזכר בשל ערכה ההיסטורי-הקולטורי, בדורנו זה; והנני מביא אותה כשרטוט להשלמת התמונה.

לפני הרבה שנים, נתתי לצעיר אחד, בחור מופלג בידיעת התנ“ך והתלמוד, מכתב המלצה אל יוסף הלוי. אותו צעיר היה בעל כשרונות, ובא מאחת מערי המדינה לוורשה, וקנה ראשית-לימודים מהתכנית של גימנסיה, ונסע לפאריס ללמוד את לשונות המזרח בהאוניברסיטה. בימי חיי הבלי נתתי מכתבי המלצה כאלה בלי ספק למאות ולאלפים, רובם החטיאו, משום מה, את המטרה, אבל מיעוטם קלעו אל השערה. אותו צעיר היה באמת מתמיד, בעל זכרון, מסתפק במשך מספר שנים ב”פת במלח“, לא בעל דמיון פזיז ושואף בעלמא, אלא טיפוס לומד-מעצמו מיקירי המציאות. יוסף הלוי קירבהו בכל לבו, השתדל בשבילו למצוא איזו תמיכה קטנה בעדו, הקל לו ככל האפשר את כניסתו להאוניברסיטה, השאיל לו ספרים, נתן לו הוראות מעולות, והבחור המופלג היה לסטודנט כהלכה, ולאחד מתלמידיו המובהקים של הלוי. הוא עבר “שבעה מדורי גיהנום” של סטודנט עני, והגיע למטרתו; עמד על המבחן לאחר מספר שנים, ונסמך לחכם בחכמת בני קדם. אחרי השלימו את לימודיו, התחילה מלחמת-החיים של צעיר מוסמך יהודי בארץ זרה. מלחמה זו היא קשה כקריעת ים סוף אף לאוריינטליסט גוי. אם הוא בן אצילים וקרוב למלכות, יש אשר יצליח להיות מוכנס לעבודה דיפלומטית בארצות הזמרח; אם הוא יהודי, אפילו יליד הארץ, אין זכות אבות מגינה עליו. קשה לו מלחמת חייו ומציאת משרה עם משכורת – כקריעת שני ימי סוף; ואם הוא יהודי בן חו”ל, לוא גם ידע שבעים לשון, אין תועלת בכל ידיעותיו ותעודותיו, ואם אין לו מזל יוצר מן הכלל – אין לו תקוה בדרך הטבע, אלא בדרך נס אם גלה את הפלשים – כיוסף הלוי או יתחפש כדרוויש כוומברי, והצליח בנדודיו לפענח צפונות אחרות, שהעולם משתוקק להם. אבל לא בכל יומא איתרחש נסא כזה.

במעמד זה שב הצעיר המוסמך, תלמידו של יוסף הלוי, לוורשה, בקי בלשונות ערב והודו וכוש וכו' – אבל בלי תקוה למשרה. הסתובב, התלבט, “התגלגל תחת שואה”; נדמה לו, שהאוניברסיטה תמציא לו איזו עבודה, הלך לברלין, אוריינטליסטים יש יותר מדי, מי שיש לו משרה – לא יפנה את מקומו, אלא מחזיק בו בכל עוז, מקום פנוי אין; באין עבודה ומשרה ממשית, שמתן שכרה בצדה, נכנס ויוצר המלומד הצעיר בהספריה, שם אין מעכב מלקרוא בספרים ולעשות לו רשימות, כהמון יהודים צעירים אחרים, שעושים מעין עבודה מדעית, יכתבו ספרים, ימצאו מו“ל, שישקיע את כספו בהוצאת הספרים – אין מו”ל ואין דרישה לספרים כאלה – בטלנות, דמיון טרגדיה! נדמה לו, שהציונים יוכלו לעזור, ייסדו אוניברסיטה – זה היה עוד לפני האוניברסיטה – יקבעו מדור להוראת לשון ערב, או לשון כוש; כל אלה הם רעיונות טובים, אבל מן הרעיונות האלה, גם אם יש בהם קצת מן הנימוק, עד התגשמותם במעשה, יש מרחק של ת"ק שנים, ואם יארע נס של אפשרות כזו – אין אמצעים כספיים לעשותו, ואם יארע נס שנמצאה איזו פרוטה, ישנם מועמדים למאות שמחכים לכך וכו'. בקיצור, צרה ומצוקה ויאוש! הצדק בלא ספק עם המלומד הצעיר, והצדק גם עם אלה הרוצים לעזור ואין בידם, ככה הם החיים, ככה הוא המעמד!

וחוזר הצעיר הטוב שוב לוורשה ומסתובב, וסובל מחסור, ומתמלא כעס ומחאה, ובין כך וכך הוא פונה הצידה מחקירות קדמוניות, ומתחיל להתעניין גם בשאלות החיים, בפרובלימות של הזמן ההוי, וכעבור זמן-מה, לוקחת השאלה הכללית בעולם, וביחוד בעמנו, את כל לבו – ולבסוף הוא נעשה “בונדאי”, בכוונה רצויה, בשקידה עצומה, ובאותה ההתמידה, אשר בה הצטיין בלמדו את מדע המזרח. ומכיון שנעשה בונדאי, הוא נכנס להתנועה הבונדאית האסורה והנעלמה, ומתמסר לה בכל עוצם אמונתו החדשה וחדוות הקרבן-העצמי עם כל אלפי הצעירים האינטלקטואלליים, שמצאו בעבודה זו סיפוק לנפשם. הוא עובד בהתנועה במשך שנה, שנתים, ממלא תפקידים שונים באמונה ובדיוק, ונעשה לאיש אמונים של המפלגה. תיתי לו, שהוא ראוי לכך, וכדאי הוא לסמוך עליו, כי איש ישר הוא, וכוח זכרונו גדול, והוא מכיר את כל בני המפלגה, והוא המוציא והמביא, ועל פיו ישק כל דבר הגזברות. אבל השטן אורב בסתר, ומר-הגורל רוקם את קורי הרשת ועוין את האוריינטליסט של ביש-גדא, ופורש עליו את מכמורתו! ביום אחד והנה בהלה! המרגלים המנוולים זחלו כנחשים מסביב להאיש הזה והוא לא ידע, ופתאום פרצו בביתו, ויעשו בדיקה, וימצאו את כתביו הרבים, ויקחו אל כל הכתבים, ויסחבו את האיש לבית האסורים, וכל המפלגה נבוכה, ראשית, בשל האיש הנחמד והחביב, מלומד ובעל רוח עדינה, שנלכד בשחיתות מלכות הרשעה, בעד דעותיו ומעשיו, שעשה בתום נפש וכו' וכו‘; ועוד יותר גדולה הבהלה, כשבאה השמועה, שבכתביו של הנתפס מנמצאו רשימות כתבותיהם של כל החברים, ותרומותיהם, ששילמו, ושהיו מחוייבים לשלם – אוצר מאין כמוהו להבולשת, וסכנת עונש ומהפכה ואבדן למאות אנשים ונשים! העסקנים התעשתו, טיכסו עצה וביקשו דרכים ותחבולות להציל את האסים, וביחוד לקדם את הפני הרעה הנשקפת מן השלל של ידיעות וכתבות וכו’, שנפלו בידי המשטרה ונמסרו בלשכת חשאין שלה, ומן הנמנע היה למצוא עצה, ורק דבר אחד היה ברור, והוא, שהמלומד הצעיר הוא אסור וצפוי למשפט נוראה ב“הביתן העשירי”, אשר הפושעים המיניים אסורים שם; והכתבים מונחים למשמרת בהתיק של הבולשת, צרורים וחתומים ומוכנים לבדיקה.

לאחר איזה ימים של חקירות ודרישות, שעשו העסקנים, ששקדו על הענין מצד הבונד, באה שמועה נפלאה ומפתיעה ומעוררת תקוה, והיא, שהמלומד הצעיר כתב את כל רשימותיו עם פרטי הכתבות של החברים, בלשון ובכתב, שאין הבולשת נזקקת להם, ושהוא לבדו היה בקיר בהם; והוא בכתב ובלשון רחוקה ומוזרה, ואין איש בעיר, אשר יוכל לקרוא אף אות אחת בהכתבים שנמצאו. אח“כ הוסיפו לבוא שמועות פרטיות ומדוייקות, שהבולשת פנתה לפרופיסורים שונים; ובוורשה לא היתה בהאוניברסיטה מחלקת ללשונות המזרח. ואח”כ הבהילו כמרים שונים, בחשבם למצוא ביניהם כומר בקי בלשונות רחוקות; אבל כולם באו, הביטו באותם הכתבים “כתרנגול שמסתכל בבני אדם”, ויצאו בפחי נפש. ובכן, עברה הסכנה בוורשה עצמה, אבל עוד סגנה לא זזה בעיר המלוכה של הזמן ההוא: בפטרבורג, ועוד יותר גדול הפחד, שמא תשלח הבולשת את הכתבים בדרך דיפלומטית לפאריס, ושם הלא נמצא הפרופ' הלוי, ושמא יפנו אליו, והוא לא ידע ענין זה – מה טיבו, ונזקק לדרישת הממשלה הרוסית, ובעלת בריתה – הממשלה הצרפתית, לפתור את תוכן הכתבים הנעלמים, ואם לא יגיד – ונשא עוונו.

אז נתקבלה ההחלטה בסוד העסקנים, לכתוב אל הפרופ' הלוי לפאריס, ולגלות את אזנו ע“ד עסק ביש דנן. סכנה היתה לכתוב מוורשה, פן תתפוס הבולשת את הכתב, לפיכך שלחו איש נאמן אל מעבר לגבול, ומשם כתב האיש אל הלוי ע”ד כל פרטי הענין. המכתב הגיע לידי הלוי; והלוי, למרות טרדותיו המרובות וזקנתו המופלגת, התעורר, ויעמוד בפרץ: כתב אל תלמידו קוקובציב, האוריינטליסטן המובהק בפטרבורג, שהיה המלומד היחידי בפ“ט, שידע את השפה הכושית, והפציר בו, להגן על הנתפס האומלל. ואמנם כל הענין הזה נתגלגל בו באופן, אשר ניחשו העסקנים. הכתבים נשלחו לפט”ב, והציעו אותם שם לפני קוקובציב, וקוקובציב אמר, שהכתבים נכתבו במין לשון, שאעפ"י שהוא קוקובציב, הנהו בקי בלשון כושית, אבל המבטא הכושי הזה איננו יודע, אז שלחה ממשלת הצאר את הכתבים אל הציר שלה בפאריס, וזה הציע אותם, דרך הצינורות העשויים לכך, לפני הלוי, והלוי תעה על הכתובים ואמר: שהוא אמנם הנו בקי גם בהשפה הכושית, וגם בהמבטא הזה, אבל עיניו כבדו מזוקן, והכתב הוא מפותל ומסולסל ללא היקרא, רק לפי השערתו, אלה הם דברים של מה בכך שרשם בשביל עצמו. איש שמתלמד בכתב זה, מעשה צעצועים כדי לבלות את הזמן בתרגילי-הקולמוס. ולאחרי חדשים אחדים הושב הצרור של כתבים בחזרה אל הבולשת בוורשה כדבר שאין לו כלל ערך; והחזירוהו להמלומד הצעיר, והוציאוהו לחפשי; וככה נחלץ האומלל מצרה, ועמו עדה גדולה, אשר היתה צפויה לשחת ואבדון.

כעבור איזה זמן מהמאורע ההוא, הייתי בפאריס וראיתי את הזקן ונתתי לו תודה בעד המעשה הטוב שעשה. ואז אמר לי בבדיחת דעתו: אני שמח, שהכל נגמר בטוב. אבל, בבקשה, לבל תוסיף לשלוח אלי תלמידים כאלה. הוא הצליח בלימודיו, אבל ראה, לאיזה דברים של מה בכך פנה אחר-כך!

–אז אמרתי לו: תבוא עליך ברכה שלימדת אותו כושית, כי הלא בלעדי זאת, מי יודע אם לא נספה ברעה – הוא ועמו חברה גדולה של אנשי בריתו?

אז צחק הזקן, ולחץ את כפי בחיבה, ואמר: עליכם להודות לקוקובציב ולא לי. אני, סוף סוף, אזרח צרפתי, ולא יוכלו לעשות לי רעה, אבל קוקובציב! זה מכבר אמרתי: זהו אדם הגון!

על דבריו אלה, שבהם שיבח בצדק אתה מלומד הרוסי – אני מוסיף לו בעצמי את השבח הכי נעלה הראוי לו, את השבח שהוא יותר מאוריינטליסטן, יותר מפרופסור, אפילו יותר מגאון; הוא היה איש טוב, ועל פי ההגדרה השגורה בתנ"ך ושנשתגרה בפי החסידים: צדיק, ענו תמים וצדיק. זה היה ההבדל בינו ובין הרבה ממתנגדיו.

 

[ט]    🔗

אסכם את חקירתי. אין דעתי כדעת האומרים – וביניהם גם החכם המנוח ד“ר פוזננסקי ז”ל – שיוסף הלוי היה המשך של חכמי ספרד מתקופה ההוד, וכוונתם על רבי יהודה הלוי או רבי שלמה בן גבירול, או רבי אברהם ורבי משה בני עזרא. לא! הם היו כולם תלמודיים גדולים. הוא, בכל הוקרתו את התלמוד לא היה, לא תלמודי גדול, אף לא תלמודי קטן. אני משייך אותו יותר לדור החכמים של אפריקה הצפונית, שקדמו לחכמי ספרד של אותה התקופה, אף כי חיו גם בספרד. הוא היה, בעצם מהותו, כמו איזה דונש בן לברט עם תוספת מדעים עבריים ומזרחיים מאה מונים, אבל באותה הבחינה של עברי קדמון ואיתן, יותר מדי קדמון בעד התלמוד הבבלי. הוא לא היה קנאי לתלמוד, אלא קנאי להתנ“ך, אדוק בשרשי הלשון העברית הקדמוניה. הוא היה שמיי נלהב ושמרן ותיק וקפדן, ומתוך כך מתנגד קיצוני לכל נסיון של הרחבת הלשון כבר בשנת תרכ”ב8 כתב ב“המגיד” “דברים אחדים לימין צדקת המטהרים”, אשר בהם השתדל להוכיח כי “המלים הנשאלות מן התלמוד והתרגומים תחת העשיר את הלשון יבלבלו אותה, ולא יוסיפו עליה רעיונות חדשים ונאים באמת”, וגם הציע לייסד חברה בשם “מרפא לשון”, אשר הסופרים המהוללים בקהל יהיו ראשיה. הראשים יציעו שאלות לפני חבריהם על דבר כשרון הלשון העברית והרחבתה, וגם יעוררו אותם לייסד מלים עבריות לכל הדרוש, למען הוסיף אותן על אוצר המלים אשר ללשון הישנה, וגם פנה בדבר הזה אל שד"ל, ויעוררהו לתת ידו אל החברה הזאת. זה היה רעיון “ועד הלשון” אשר הרה והגה בלבו. ובכן, הוא לא התנגד ליצירת מלים חדשות אבל רצה שהמלים החדשות תיווצרנה ברוח כתבי הקודש והוא בעצמו ברא הרבה מלים כאלה, ביחוד בספרו “האיכּרוּת” שראשיתו נדפסה בהמאסף “ממזרח וממערב” לבריינין.

הלוי לא הצליח במלאכתו זאת. מליו קשות, כבדות, מלאכותיות, רחוקות מן הזרם הכללי של הספרות והעתונות העברית החדשה, מזכירות במקצת את הפייטנים, ובמקצת את הסופר משה שולבוים מלבוב; אבל שאיפתו היתה גדולה, והצורך להתחדשות השפה נכיר בו במידה מרובה. לפי בקיאותו בלשונות בני קדם, מסוגל היה להיות לרבי יונה אבן ג’נאח חדש; אבל המרחק בינו ובין החיים היהודיים בהקיבוצים האוכלוסיים הגדולים, ובין הספרות העברית החדשה, גרם לכך, שהוא התבודד, ועמד על קו הניגוד והשלילה מרחוק, ורקם את חוטיו מתוך חקירה מופשטת, בלי משא ומתן עם אחרים, בלי חברים ובלי קוראים. זאת היתה – מנקודת הספרות העברית החדשה – טרגדיה גדולה באמת.

באופן זה, היה הלוי למין קראי לשוני צר ומעיק, דייקן כועס ושולל, ונעשה – לא לכוח מורה ומנהל, אלא לפינומן מעורר הערצה, בלי העמדת תלמידים ויצירת אסכולה. התלמוד, אשר דלג עליו, לקח ממנו נקם, ויגלמדהו. הפלשים, שלהם הקדיש כל כך ידיעות ומרץ, עשוהו – שרא לית מאריה! – למין פלשי בספרותנו. השמרנות היתרה, אשר בה הפריז על המידה, אמנם קירבתהו אל המקורות הנעלמים של רוח בני שם; אבל יחד עם זה, עשתה אותו למין איש עברי מתקופת השבטים, למין “כותל מערבי”, ולא מהבית השני, כי אם מהבית הראשון, שריד קדמון, פיראמידה נישאה של עבריות שמית לשונית מדויקת מאד, שישבה בקתדרה של לשון כוש, ובתוך המדבר הנורא של עם-הארציות מסביב, עתיקה, חוזרת לאחור, קונסרבטיבית עד… קודם מתן תורה. זה פרי הנסיון להשיב את הגלגל אחורנית לגמרי.

סחתי עמו פעם ע“ד הספרות העברית החדשה, ושיריו של ביאליק ז”ל כבר עשו אז רושם גדול, ושאלתיו מה דעתו, ואמר לי, שאיננו מבינם כלל וכלל. ר“ל שאינו מכיר בהם, ורציתי אני, כאופר בשעתו, לפנות אל פקיד המשטרה, לוא היתה זאת באסיפה, ולוא היה שם פקיד. נדהמתי – אבל כך היה הדבר, ועד כאן הגיעה השמרנות! – שאלתיו ע”ד יל"ג, שהיה אז במרום התפתחותו ופירסומו, ואמר לי: כן, זה שכתב “משלי יהודה”, מקומות לא רעים, אבל גם הוא חוטא בלשון העברית.

שיריו הוא נוסדו על חוקי המשקלים, והוא התמרמר על אלה אשר “ישליכו מעליהם את כל משא המשקל באמרם כי עול כבד הוא מנשוא”; ולמרות חופש דעותיו ומנהגיו כעס כעס גדול על המשוררים העברים החדשים אשר “אין אלהים כל מזמותיהם”, ואינם פותחים או מסיימים את שיריהם לכבודו של מעלה. הוא, כפייטן קדמון מאמין וחרד, כתב בין שיריו שיר אחד הנקרא “תפילת יחיד”, כולל תפילה לאלהים, וכל מלה ממנה מתחילה באות אל"ף, ושמו של המשורר “יוסף בן אהרון הלוי חזק” רשום באות השניה למלה הראשונה בשורה, וזאת היא:


אָיֹם אֱלֹהַי, אַךְ אֶרֶךְ אַפַּיִם,

אוֹתוֹ אֲבַקֵּשׁ, אֵלָיו אַט אָזְנַיִם

אַסִּיר אֲדָמָה אָנִי, אֶבְיוֹן אֻמְלָל

אֵפֶן אֱלֵי אֵל, אֵיכָכָה אֶתְפַּלָּל.

אֵבֶר אֲנוֹפֵף אֶל אֹהֶל אוֹרֶךָ,

אַנְחֵה אֲשׁוּרַי אֹרַח אַרְמוֹנֶךָ;

אַאֲדִיר אֱלֹהִי, אִם אָמוּת אוֹ אֶחְיֶה,

אֶהְגֶה אֲמִתּוֹ, אֵלֶם אֵלָיו אֶהְיֶה.

אַרְבֶּה אֲנָחוֹת אַשְׁמוֹתַי אַגִּידָה,

אוֹחִיל אֲרוּכָה, אוֹחִילָה אַרְעִידָה;

אַנְעִים אֲמָרַי, אָרְחוֹתָיו אֶפְקֹד,

אֲהַדֵּר, אֲהַלֵּל, אַפַּיִם אֶקֹּד.

אֶלְבַּשׁ אֲפֻדַּת אוֹר, אָקוּם אֵעוֹרָה,

אוֹדֶה אֱמֶת אֵל, אָגִילָה אָאוֹרָה;

אִישׁ אֵין אֱיָל אָני, אוֹן אֵלִי אָנוּב,

אֶחְדַּל אֲזִיקֵי אֶרֶץ, אֵלָיו אָשׁוּב.

זוהי מלאכה נפלאה כעין בקשת המ“מין, ועוד הרבה קשה יותר לרגל קביעת שם המשורר בהאות השניה. חסרה אך רוח השירה לפי טעמנו, ואולם טעמו היה שונה, ויש לשים לב, שאעפ”י שאנחנו ג"כ קבלנו את ההברה הספרדית, אבל עדיין לא נקלטה בכל שלמותה באזננו, כמו שנקל לראות מהשיר הציוני האחר של יוסף הלוי, אשר לבעלי ההברה הספרדית במיטב תכונתה, צלצולו הוא טוב (בכלל תופסת חיבת ציון מקום בראש שיריו!):


בַּכַּרְמֶל

אֲנִי עָמֵל

וְחוֹרֵשׁ תֶּלֶם.

אֶחְפֹּר בְּאֵר,

אֶבְנֶה גָדֵר,

וְאֶפְעַל אֵלֶם;

אֶקְטֹף קוֹצִים,

אֶכְרֹת עֵצִים

וְגַם בַּסַּעַר

מֵאָהֳלִי

אַתִּיק רַגְלִי

אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר.

וּכְתֹם כֹּחִי

וְעַל מִצְחִי

זֵעָה תַרְעִיפָה

בְּמַאְפֶּלְיָה

עֵין אֵלִיָּה

עָלַי תַשְׁקִיפָה

אָז אֲרַנֵּן

וַאֲחוֹנֵן

עָפָר אֶדְרֹכָה;

אֲסַקֵּל נִיר

מַגָּל אֶתְמֹכָה

חוקר קדמוניות זה היה על כל פנים איש חי, בעל-נפש מרגשת, פייטן נלהב, מלא כוח עלומים ורוח חיים ובדיחת הדעת עד יומו האחרון. ואם את חקירותיו כתב בשפת צרפת, את שיריו, חזיונותיו ומליצותיו כתב רק בעברית, ויאספם בספר מיוחד, הנקרא בשם “מליצה ושיר” (ירושלים, תרנ"ד), ואחר כך הוסיף עליהם הרבה. ואמנם אין סגנונו ערב לנו, ואין שיריו – שירים לפי רוחנו; אבל תוכם רצוף אהבה טהורה צרופה ודבקות בשפתנו ובארצנו.


עוֹד לֹא נוֹאֲשָׁה תִקְוָתִי

אֶרֶץ טוֹבָה וְנֶאֶהֶבֶת

כִּי לִפְנֵי בוֹא חֲלִיפָתִי

אֶמְצָא לִי בָךְ מָקוֹם לָשֶׁבֶת.

בַּיִת קָטָן עַל רֹאשׁ גִּבְעָה

תּוֹךְ גַּן יָרָק וַעֲצֵי פֶרִי

וְגֶפֶן יוֹלֶדֶת שִׁבְעָה

וּמַעֲיָן צַח דּוֹלֵג בְּמֶרִי.

עֲרוּגוֹת פֶּרַח בֶּחָצֵר

בְפִנָּה כְלוּב עוֹף צֹרֵחַ

בַּשַּׁעַר כֶּלֶב עַז נֹצֵר

בַּחַלּוֹן אוֹר בָּהִיר זֹרֵחַ.

וּלְרַעְיוֹן זֶה אֶצְעַק מָרָה

וְקוֹל בִּכְיִי שָּמַיִם יַעַל

אֵל צַדִּיק, הֶרֶף מִצָּרָה

בִבְרִיתְךָ אַל תִּמְעַל מַעַל.

אַךְ אִם מִמֶּרְחַב בְּקָעוֹת

אֶשְׁמַע שִׁיר אַחִים גַּת דָּרָכוּ

אֹמַר: זֶה קֵץ הַפְּלָאוֹת

וִימֵי יָגוֹן סָפוּ הָלָכוּ.

וּלְתִקְוָה טוֹבָה לְבָבִי

כְּצִיץ בַּשֶׁמֶשׁ יִפָּתֵחַ.

וְאוֹחִיל כִּי גַּם סְבִיבִי

כֶּרֶם עַל כֶּרֶם יִסָּפֵחַ.

וְתַחַת אָהֳלֵי קֵדָר

וָחֳרָבוֹת מָעוֹן לָאֹחַ

חִישׁ יִבָּנוּ בָּתֵי הָדָר

וּגְרָנוֹת לָדוּשׁ בְּכֹחַ.

בָּאֵת וּבַמַּחֲרֵשָׁה

אִם רַק יַחֲזִיקוּ בָנָיִךְ,

אָז דְּעִי, צִיוֹן קְדוֹשָׁה,

כִּי בָאָה שְׁנַת גְּאוּלָיִךְ.

הָאִכָּר אַדְמָתוֹ גֹאֵל

בַּעֲמָלוֹ יַרְחִיק כָּל קֶרֶץ.

הוּא יָסִיר חֶרְפַּת יִשְרָאֵל

כְּלִמַּת נְדוּדָיו בָּאָרֶץ.

נבואתו נתקיימה, אך לא לו. הוא דגר את עיניו לא “בבית קטן על ראש גבעה” בארץ ישראל, אך בעליית קיר קטנה בפאריס ומי זוכר עוד את המסכן ההוא?


פאריס, סוף כסלו, תרצ"ה.


  1. 1889  ↩

  2. 16.12.1827  ↩

  3. 1863  ↩

  4. 1850  ↩

  5. 1867  ↩

  6. 1893  ↩

  7. צ“ל ”וי פערלארענע האנדשריפט".  ↩

  8. 1862  ↩