לְמִי אֶבֶן טוֹבָה / חיים נחמן ביאליק

לְמִי אֶבֶן טוֹבָה,

וּלְמִי הַמַּרְגָּלִית,

וּלְמִי שֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת

בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית.

וְלִי שָׁלֹש בָּנוֹת

בַּחוּרוֹת כִּבְרוֹתִים,

שָׁדַיִם – מִגְדָּלוֹת,

מַחְלָפוֹת – עֲבוֹתִים.

וְהֵן דּוֹרְשׁוֹת תַּפְקִידָן

וְתוֹבְעוֹת הֵן בָּעַל,

וּלְעוֹרָן אֵין שִׂמְלָה,

וּלְרַגְלָן אֵין נָעַל.

וּכְאִלּוּ בֵּין כָּל-

הַבַּחוּרִים יֵשׁ קְנוּנְיָה:

מִיָּד וּבִמְזֻמָּן

וְאֶל-כַּפָּם הַנְּדֻנְיָה.

וּבָאִים וְיוֹצְאִים,

וְשׁוּב בָּאִים חֲתָנִים –

וּבְסוֹפָם לֵב דַּוָּי

וּבֹשֶׁת הַפָּנִים.

וּמְטַיֵּל הַ“כִּבּוּד”,

אֵין-נִגְרָע וְשָׁוֶה,

מִמְּזָוֶה לַשֻּׁלְחָן,

מִשֻּׁלְחָן לַמְּזָוֶה.

הֵם הֵמָּה תַּפּוּחֵי-

הַזָּהָב הַסְּפוּרִים,

הָעֵדִים הָאִלְּמִים

בְּלֵילֵי שִׁמּוּרִים.

וְהֵם הֵם הַבָּטְנִים

הָעוֹמְדִים בְּעֵינָם –

וּנְעוּרִים יַחֲלֹפוּ,

וַחֲתָנִים עוֹד אֵינָם.

וּנְעוּרִים יַחֲלֹפוּ,

וְשָׁנָה עַל שָׁנָה –

וּבְשַׂעֲרוֹת הַבְּכִירָה

כְּבָר תָּצִיץ לְבָנָה.

תַּפּוּחֵי-הַזָּהָב

פָּג רֵיחָם, נָס לֵחָם,

הַבָּטְנִים הִתְלִיעוּ,

וּמְבֻיָּשׁ הַמֵּחָם.

כֵּן, מַזָּל וּמַזָּל:

לָזֶה יֵשׁ מַרְגָּלִית,

וְלָזֶה אֶצְבַּע שִׁשִּׁית

בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית.

וְלִי שָׁלֹשׁ בָּנוֹת – –