אִם בָאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת

מִבְחַר נְשֵׁי תֵבֵל לְאוֹת תִּהְיֶינָה

אִם תָּהֳלָה הוּשַׂם וְשַׁל בָּהֵנָּה

מִי זֹאת לְעֻמָּתָן תְּהִי נִצֶּבֶת?

לֹא יֵשׁ לְאֵל יָדִי לְחַזֵּק בֶּדֶק

כִּי אִם דְּרֹש שָׁלוֹם וְלִשְׁפֹּט צֶדֶק

הִנֵּה דְבוֹרָה שׁוֹפְטָה הָיָתָה

לֹא אֶעֱשֶׁה עוֹלָה וְלֹא יָאָתָה.

שֶׁבַח תְּהִלָּה עִם יְקָר תִּפְאֶרֶת

אַף הִיא בְּכָל שָׁנָה בְּשֵׁם נִזְכֶּרֶת (הפטרת בשלח)

לָכֵן לְרֹאשׁ נָשִׁים תְּהִי כוֹתֶרֶת. –

שָׁאוֹל יִשְׁאֲלוּ בְּאָבֵל לָמָּה?

כִּי אֵשְׁבָה דוּמָם כְּמוֹ אַחְלָמָה – (מלשון חלום)

מַה-תַּעֲשֶׂה רִמָּה! כְּרָחֵל נֶאְלָמָה!

ה’תרי"ט, 1859.