(מֻקְטָר לְאָחִי שְׁמַרְיָהוּ אִימְבֶּר הי"ו).

הָבוּ, רְעָמִים, הָבוּ קוֹלֵיכֶם,

וְאֶרְעַם בְּקוֹלִי פְּחָדִים וּזְוָעוֹת;

הָבוּ, יַמִּים, הָבוּ מֵימֵיכֶם,

וּמִתּוֹךְ עֵינַי אַזִּיל דְּמָעוֹת.

אֶרְעַם בְּקוֹלִי פְּחָדִים נוֹרָאוֹת,

לְקוֹלִי יְרוֹפְפוּ עַמּוּדֵי שָׁמָיִם,

אֶשְׁטֹף בְּדִמְעוֹתַי הָרִים וּגְבָעוֹת

תֵּבֵל וּמְלֹאָה וְכָל הַחַיִּים.

יַעַן צָרַת בַּת-עַמִּי גָּדֵלָה

וּמַה פָּשָׁעָה, מֶה חָטָאָה?

כִּי בַגּוֹיִם הִיא זוֹלֵלָה

וְתָמִיד, אַךְ נָדָה, נָעָה.

תָּמִיד בַּגּוֹיִם הִיא זוֹלֵלָה

אוֹכֶלֶת אָדָם לָהּ יִּקְרָאוּ;

אַרְצָהּ, פְּרָאִים שָׂמִים לְמַפָּלָה

וּבְנֵי-בְלִי-שֵׁם מִבְּשָׂרָהּ יִשְׂבָּעוּ.

אוֹכֶלֶת אָדָם, אֶת מִי אָכָלָה?

גּוֹלָה נִדָּחָה אֻמָּה עִבְרִיָּה?

אַלְפַּיִם שָׁנָה מֵעֵת נָפָלָה,

אַלְפַּיִם שָׁנָה עֵינָה בּוֹכִיָּה.

עֵינָה בּוֹכִיָּה וּמַה תְּבַקֵּשָׁה,

הִיא תִּתְרַפֵּס לִפְנֵי כָל גָּבֶר:

הָבוּ לִי נִיר וּמַחֲרֵשָׁה,

וּבְאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי אֲחֻזַּת קָבֶר…

אַךְ אֹזֶן הָעַמִּים עֲרֵלָה,

לְקוֹל אַנְחָתָה לֹא יִשְׁמָעוּ,

הָלְאָה, הָלְאָה! צְאִי, זוֹלֵלָה,

כֵּן מָלֵא אַחֲרֶיהָ יִקְרָאוּ.

הָבוּ, רְעָמִים, הָבוּ קוֹלֵיכֶם,

וְאֶרְעַם בְּקוֹלִי פְּחָדִים נוֹרָאוֹת;

הָבוּ, יַמִּים, הָבוּ מֵימֵיכֶם,

וְאֶשְׁטֹף תֵּבֵל, הַצָּרוֹת, הַתְּלָאוֹת.

(“חבצלת”, תרמ"ו, גל. 28)