הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמְדָה בְאֶמְצַע הָרָקִיעַ

וּכְאִלּוּ כָבָה –

אֵשׁ עֵינַיִךְ הִיא שֶׁבִּי נִחֶתֶת,

מִמֵּךְ פּוֹרֶצֶת הַלֶּהָבָה!

מִמֵּךְ, מִמֵּךְ בּוֹקֵעַ אוֹר אַדִּירִים,

אוֹר עַד בְּלִי דַי וְעַד אֵין יְכֹלֶת,

שִׁבֹּלֶת נָגְהֵךְ וְחַסְדֵּךְ עָלַי גָחָה,

שְׁטָפַתְנִי הַשִּׁבֹּלֶת.

עוֹמֶדֶת אַתְּ לְפָנַי וְקוֹרֶנֶת,

וְהַכֹּל קוֹרֵן אִתָּךְ בְּקִרְבָתֵךְ;

רְאִי, זֶה עַתָּה צָץ הַפֶּרַח לְרַגְלַיִךְ,

וְאֶת גְּבִיעוֹ פָּתָח.

לִפְנֵי רֶגַע שָׁקְטוּ מֵי הַכֶּסֶף בְּחֵיק הַנָּהָר,

וְעַתָּה הִכּוּ גַלִּים מִתּוֹךְ אַהֲבָה הוֹלֵלָה;

גַּל יִכְבּשׁ גַּל בִּגְבוּרָה וּכְלוֹת־נָפֶשׁ –

אַתְּ הֵטַלְתְּ הָאֵשׁ בָּם, הָאוֹכֵלָה…

גַּם אֲנִי פָרַחְתִּי בְקִרְבָתֵךְ,רַעְיָה!

וּבְעָמְדֵךְ כֹּה וּבְהִלֵּךְ –

אֲנִי לַשֶּׁמֶשׁ אֶצְעַק: שֶׁמֶשׁ שְׁחָקִים,

צַוִּי לִי אֶת צִלֵּךְ…