כִּי נִדְכֶּה הָיִיתִי בְעִתּוֹת הַחֹרֶף

אָמַרְתִּי: אַךְ יָבוֹא הָאָבִיב –

אֲזַי גַם אָנֹכִי אֶתְעוֹרֵר לַחַיִּים

עִם כָּל אֲשֶׁר אִתִּי מִסָּבִיב.

כִּי שָׁמַם הַכֹּל גַּם בָּרוֹם, גַּם בַּשָּׁפֶל,

קָפָא הָאַלּוֹן מִשֹּׁרֶשׁ עַד אָמִיר;

אָמַרְתִּי: אַלּוֹנִי עוֹד יַעֲטֶה עָלִים,

עוֹד יָקֵר מִלְבָבוֹ שִׁיר זָמִיר.

וַיָּבֹא הָאָבִיב, וַיָּרָן הַזָּמִיר,

וַיָּשֶׂשׂ מִמַּעַל הַיְקוּם וּמִלְמַטָּה;

אַךְ שָׁמָּה, בְּפִנַת לִבָּתִי, עַצֶּבֶת

כְּבִימֵי הַחֹרֶף שׂוֹרֶרֶת גַּם עָתָּה…