בְּאֶרֶץ עוּץ, בְּאֶרֶץ עוּץ,
נוֹבְחִים כְּלָבִים שָׁם בַּחוּץ…
יָצָא זָקֵן עַל מַטֶּה עָקוֹם –
נָפַל, וְלֹא יָכֹל לָקוּם…
חָרְדוּ, עָמְדוּ נָשִׁים, טַף,
זֶה בַּחַלּוֹן, זֶה עַל סַף;
צוֹפִים פֹּה וְצוֹפִים שָׁם:
זָקֵן נָפַל וְלֹא קָם!
כָּל הַקִּרְיָה אֵלָיו יָצְאָה,
מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה;
הָמֹה הָמָה כָל הָרְחוֹב –
אַתֶּם שִׁמְעוּ אֶת הַסּוֹף!
הַכֹּל קָרְאוּ פִתְאֹם: הָס!
כָּל לֵב נַעֲוָה, כָּל אִישׁ חָת –:
קָם הַמַּטֶּה! קָם הַפֶּלֶךְ!
קָם לְעֵינֵי כֹל – וַיֵּלֶךְ.
בְּאֶרֶץ עוּץ, בְּאֶרֶץ עוּץ –
מַטֶּה עוֹבֵד שָׁם בַּחוּץ…
אֵי, הַזָּקֵן, מַטֶּה עָקוֹם?
“נָפַל, וְלֹא יָכֹל לָקוּם!”