חָלַמְתִּי:

אֲנִי מוּבָל

בִּרְחוֹבוֹת עִיר,

וּמָעֳמָד אֶל קִיר

שֶׁל מִנְזָר.

אֶל חוֹמָה פְרוּצָה

זֶה רוֹב יָמִים,

וּקְהַל נַעֲלָמִים

בְּתוֹכָהּ נָעִים

וּמִחוּץ לָהּ…

הַמַּעֲרָב

הוּא טָפַח

בְּלַבַּת אֵשׁ עַל פָּנָי,

זָהָב יוֹקֵד שָׁפַךְ

עַל הַמִּנְזָר.

הַשֶּׁמֶשׁ

שָׁהָה רֶגַע וְרַד,

וְנִפְרַד מֶנִּי

לְעוֹלְמֵי עַד,

לָנֶצַח.

אַט־אַט יֵעָלֵם

כֹּל מֵעָיִן,

רַק קוֹל חַיָּלִים,

וּצְלִיל כְלֵי זַיִן

מֵרָחוֹק בָּאִים.

וּמִן הַמִּנְזָר

יִתְגַּנְּבוּ צְלָלִים,

וְהֵמָּה כֵהִים,

כְּמֵהִים –

מִן הַמִּנְזָר.

וְסָבִיב סָבִיב

יְגַשֵּׁשׁוּ,

בַּעֲפַר רַגְלַי יִתְפַּלֵּשׁוּ,

וִילַחֲשׁוּ חֶרֶשׁ:

יֵשׁוּ.