עֲמֹד רֶגַע פֶּה דוּמָם,
אַחֲרֵי כֵן תַּעֲבֹרָה –
חֲלוֹם־טוֹב פֹּה קָבוּר,
פֹּה טָמוּן קַו אוֹרָה.
הָאוֹר כֻּסָּה עָפָר,
אַךְ יוֹר, יִשְׁלַח גִצִּים
בְּעַד קִירוֹת כִּלְאוֹ –
עֲתַר פְּרָחִים וְצִיצִים.
לֹא יֶלֶד פֹּה נִקְבַּר,
פֹּה נִקְבְּרָה תִקְוָה…
אֵיךְ תַּמּוּת תִּקְוָה?
תִּקְוָה אֵיךְ תִּגְוַע?
אַל תִּבְכֶּה, שֵׁב אִלֵּם
לָאָרֶץ וָדֹמָּה, –
לֹא תַּעֲלֶה בְדֶמַע
הַשֶּׁמֶשׁ מִתְּהוֹמָהּ…
אָסַף נָגְהוֹ כַכּוֹכָב
וְלִשְׁמֵי שָׁמָיו חָזַר…
אַל תִּבְכֶּה, שֵׁב דּוּמָם
עִם אֶבֶן אֶלְעָזָר.