יָשְׁבוּ יַחַד בִּכְפִיפָה

יְהוּדִים עֲלֵי אֵם דֶּרֶךְ,

וְאֵלֶּה אֶת אֵלֶּה הִקִּיפוּ

בִּשְּׁאֵלוֹת, כִּי הָיוּ מֵאַרְבַּע

כַּנְפוֹת הָאָרֶץ הָרְחָבָה,

וְאִם הָיוּ בִּכְלָלָם לֹא הַרְבֵּה.

לֹא הַרְבֵּה, אַךְ רָגְשׁוּ, רָגְשׁוּ…

כִּי עָלוּ בְרֶגֶל לְצֵיּוֹן,

וּבְדַרְכָּם לְצִיּוֹן נִפְגָּשׁוּ:

– שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם! – עֲלֵיכֶם

שָׁלוֹם! יְהוּדִי מֵאַיִן,

וּלְהֵיכָן, יְהוּדִי מֵאַיִן,

וּלְהֵיכָן, יְהוּדִי? “מַה־שְׁמֵכֶם”?

“אֲנִי בָא מִן הַמַּעֲרָב… אוֹיָה!”

“וַאֲנִי” – נֶאֱנַח זֶה “מִן הַצָּפוֹן…”

“וַאֲנִי – מִן הַדְּרוֹם אָבוֹאָה!”

עוֹד אֵלֶּה מְדַבְּרִים וְאֵל שׁוֹמְעִים,

וּמַאן־דְּהוּא נוֹפֵל לְפֶתַע

אֶל תּוֹךְ הַכְּנוּפְיָא מִמְרוֹמִים:

בְּרוּכִים הַיּוֹשְׁבִים! נִבְהַלְתֶּם

אֶל נָכוֹן לְמֲרְאִי הַמְּשֻׁנֶּה,

רְאוּת פָּנַי פֹּה לֹא פִּלַּלְתֶּם…

כֵּן רְחִימָאִים, אוֹרֵחַ

אֲנֹכִי בֵינֵיכֶם מְכֻבָּד,

יְהוּדִי מֵעַל הַיָּרֵחַ –

מֵעַל הַיָּרֵחַ הַלָּבָן;

צְפוּפִים בְּנֵי אָדָם עַל אָרֶץ,

לֹא נִשְׁאַר בִּשְׁבִילִי שָׁם אֶבֶן.

עַל רֶגֶל רַק אַחַת, רַק אַחַת

נִסִּיתִי עֲמֹד, אַךְ הָאָרֶץ

הִתְכַּוְּצָה וְנֶעֶלְמָה מִתַּחַת.

וּבְשָׁעָה – לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה –

תָּלוּי נִמְצֵאתִי בָאֲוִיר,

לֹא מַטָּה וְגַם לֹא לְמַעְלָה,

עִם עוֹד קְהַל יְהוּדִים צֹוֵחַ –

וְאוּלָם אֲנִי הִתְחַכַּמְתִּי

וָאֲטַפֵּס עַל פְּנֵי הַיָּרֵחַ…

עָלִיתִי עָלָיו בְּקֹשִׁי,

עִם מַקְלִי וְעִם תַּרְמִילִי,

וְהִנַחְתִּים מִתַּחַת לְרֹאשִׁי…

יָשַׁנְתִּי שָׁם שֵׁנָה חֲטוּפָה,

נָדְדָה שְׁנָתִי גַּם שָׁמָּה,

כְּמוֹ עַל הָאָרֶץ הַצְּפוּפָה.

וְעוֹד בּוֹ בַלַּיְלָה, לַיִל תֹּהוּ,

חָוַרְתִּי עַל פְּנֵי הַיָּרֵחַ,

הָיִיתִי כָמוֹהוּ, כָּמוֹהוּ.

אִתּוֹ סוֹבַבְתִּי בַּגַּלְגַּל,

צָבְתָה בָרָעָב שָׁם בִּטְנִי,

בִּרְעָבִי נַעֲשֵׂיתִי עֲגַלְגַּל.

הָיִיתִי כָמוֹהוּ, כִּיְרֵחִי,

חִישׁ דָּלַל וְחָרַב מַעְיָנִי,

וְרֵיחִי שָם פָּג וְנָס לֵחִי.

עָשִׂיתִי כְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה:

עַל חוּג הַשָּׂמַיִם בַּלֵּילוֹת

שׁוֹטַטְנוּ לְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה.

מְזֵי רָעָב בֵּין כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת

שׁוֹטַטְנוּ וְהִנֵה הָאָרֶץ –

הִיא בָנוּ בְקוֹל מִתְבָּרֶכֶת…

יֵשׁ שְׁנַיִם עָלֵינוּ חָלְפוּ,

זָכָר וּנְקֵבָה ־ וְהִתְנַשְּׁקוּ,

וְהִשְׁתּוֹמְמוּ לָנוּ: מָה יָפוֹּ!

שָׁמַעְנוּ בְנֶפֶשׁ נְכֵאָה

שִׁיר תְּהִלָּה מִפִּיּוֹת אֲהוּבִים

וּשְׂבֵעִים, עַל כּוֹכָב שָׂבֵע…

בֵּין כּוֹכְבֵי אֵין סְפֹר וּמַזָּלוֹת,

כְּמֵתִים בֵּין חַיִּים שׁוֹטַטְנוּ ־

וְעֵנֵינוּ הֵן רוֹאוֹת וְכָלוֹת.

אַךְ קוֹל אֵלַי בָּא מְשַׂמֵּחַ,

כִּי רִחַם הַמָּקוֹם אֶת צִיּוֹן,

וְאֵרֵד מֵעַל הַיָּרֵחַ.

כִּלְעֻמַּת שֶׁעָלִיתִי – יָרַדְתִּי.

אַל תַּחְקְרוּ… לֹא מֵרֹב טוֹבָה

אֶת הַיָּרֵחַ חָמַדְתִּי.

לְאַחַר שֶׁכִּלָּה אֶת דְּבָרָיו,

תָּקְעוּ הַיְּהוּדִים לוֹ שָׁלוֹם,

זֶה אַחַר זֶה אֵלָיו קָרַב,

לָחֲצוּ אֶת יָדוֹ, הִסְתַּכְּלוּ

בְּפָנָיו, מִשְּׁשׁוּ הַתַּרְמִיל,

מִשְּׁשׁוּ, מִשְּׁשׁוּ מַקְלוֹ…

לֹא חָדְלוּ בּוֹ לַעֲנוֹת בָּעִנְיָן,

עַד שֶׁעָמְדוּ וְהִתְפַּלְּלוּ מִנְחָה

וְצֵרְפוּ גַם אוֹתוֹ לְמִנְיָן.

אַחֲרֵי תְּפִלָּתָם בַּקֹּדֶשׁ

קָרָא הַיְּהוּדִי: רַבּוֹתַי,

אָנוּ עוֹמְדִים בְּאֶמְצַע הַחֹדֶשׁ…

שָׁמְעוּ וְאִישׁ לֹוֹ עָנָה,

זֶה עַל גַּב זֶה דֹּם הִתְגּוֹדֵד,

שֶׁנִזְכַּר בְּקִדּוּשׁ־לְבָנָה…

הִתְחִילוּ מְרַקְּדִים לְמוּלָהּ –

וְאֶחָד בֵּינֵיהֶם מְרַקֵּד

כְּנֶגְדָּהּ שָׁם, יוֹתֵר מִכֻּלָּם.