"גילוּ הגלילים,

גבורי החייל,

שישוּ ושמחוּ

יומם וליל!"

הַיּוֹם אָרַךְ פַּרְסָה,

וְהָעֶרֶב רַק אַמָּה;

בָּאתִי הַגָּלִיל

עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה…

אַךְ שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ –

וַיְהִי לֵיל חֲשֵׁכָה,

לֹא אֶרְאֶה אַדְמָתְךָ,

רַק אָרַח אֶת רֵיחָהּ…

מֵחֶשְׁכַּת הַלַּיְלָה

עוֹלֶה קוֹל חָלִיל, –

שִׁירוֹ יַשְׁמִיעַ

שׁוֹמֵר הַגָּלִיל!

יֶהֱמֶה הַגָּלִיל –

כֹּה יֶהֱמֶה לְבָבִי;

רוֹבִי בְצִדִּי,

וְסוּסִי עֲרָבִי.

הַגָּלִיל! הַגָּלִיל!

אַךְ אַתָּה גְלִילִי!

אֵין שָׂשׂוֹן כִּשְׂשׂוֹנִי,

וְגִיל אֵין כְּגִילִי.

הַלַּיְלָה הוּא הוֹלֵךְ

הָלֹךְ וְחָוֹר;

שֶׁמֶשׁ הַגָּלִיל

כְּאֵשׁ עַל הַר תָּבוֹר.

זוּלָתְךָ, הַגָּלִיל,

מַה לִּי וּמִי לִי?

הַגָּלִיל, הַגָּלִיל –

אַךְ אַתָּה גְלִילִי!