אֲנִי חוֹלֶה מֵאוֹרָה –

הָיָה אָבִיב, שֶׁמֶשׁ חָדָשׁ בַּשְׁחָקִים

שָּפַךְ זֹהַר בָּהָר, בָּעֲמָקִים;

וָאֵצֵא לִקְרָאתוֹ גַם אֲנִי, וַאֲנִי עוֹדִי רַךְ, עוֹדִי צָעִיר,

וָאֶשְׁתֶּה כּוֹס אוֹרוֹ-יְקָרוֹת, וְאוֹרוֹ מָה רַב הוּא, מַה בָּהִיר!

וָאֶשְׁכַּר וָאֶחְלֶה…

אֲנִי חוֹלֶה מֵחֲלוֹמוֹת –

אַחֲרֵי שָׂבְעִי מִיּוֹמִי דֵי עָמָל,

אוֹתִי רִחֵם הַלַּיְלָה וְחָמָל…

דּוּמָם יָרַד מַלְאָכוֹ לִיצוּעִי, וְלָחַשׁ לִי חֶרֶש אַגָּדָה,

וְעוֹרֵר נִשְׁמָתִי בְלַחֲשוֹ, וְשָׁמְעָה וְחָלְמָה וְרָעָדָה –

וָאִיקַץ עִם שַׁחַר – וָאֶחְלֶה…

אֲנִי חוֹלֶה מֵאַהֲבָה –

יָפוֹת הָיוּ הַנְּעָרוֹת וְעַלִיזוֹת,

כֹּה מַרְהִיבוֹת וְחָיוֹת וּפְזִיזוֹת;

יָפִים הָיוּ מַחְבּוֹאַי וּסְתָרַי, שָׁם חִכּוּ הַנְּעָרוֹת לְדוֹדָן,

הַרְבֵּה נָטְלוּ מִמֶּנִּי בְלַחֲשָן, הַרְבֵּה נָטְלוּ מִמֶּנִּי בְסוֹדָן –

יָפוֹת הָיוּ הַנְּעָרוֹת – וָאֶחְלֶה…