מוקדש לאמי

* * *

ספרותנו חסרה את השתתפותה של החצי השני מהאנושות: זו של המין החלש.

בהכנסי עתה אל חוג זר תקותי היותר עזה היא שתעוררנה רבות מבנות מיני ללכת בעקבותי. כל עוד לא תקחנה אלו חלק בה תהיה ספרותנו מדולדלת ומחוסרה גַוָן ידוע.

בכל פעם שאנו מתפעלות ומשתוממות על כשרונו הגדול של “מפליא לעשות”, של “חודר לב אשה” הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגוענו אנו, ולפחות בתאור אלה זה צריכות אנו לקחת חלק.

יודעת אני שעוד טרם הגעתי למלוי הדרישות שאני בעצמי מציגה להיוצר או יוצרת. קובץ ציורים זה הוא רק נסיון, התחלת התגלות רוחה של בת המין, האנוס להפקיד את הטפול “בעצבו ומשושו שברו מאוויו” בידי אחרים.

יודעת אני ומכירה גם את החתחתים והמעצורים המונחים בכונה, בצדיה ושלא בכונה על דרך הספרות, בכלל, ומכירה אני את דלותה וקטנותה של ספרותנו בפרט. אולם גם כל ערמומיותם של צרי־הלב שבה לא תעצר כח להרחיקני ממקומי.

ההשתלמות האומנותית זו היא שאיפתי וקץ מטרתי.

ובשלחי עתה את “קובץ ציורי” לאור מלאה אני בטחון, כי יקבלוהו כנסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש.

קאנד. פיִל. חוה שפירא.

(אם כל חי).