עזוּב ושומם חי בקנו נץ זקן. כחותיו עזבוהו, מעוף כנפיו רפה.
ויהי באחד הימים ויאנה המקרה דרור קטנה וצעירה לפני קן הנץ.
והדרור מבולבלה ונבוכה – מקן מולדתה תעתה…
וימָלך הנץ בלבו ויחליט למשוך אליו את הדרור.
לניחומים לעת זקנתו תהיה לו, בעזוב אותו כח כנפיו כליל…
החליט ויעש. התחיל בדברי חבה, החליק לשונו, קרב אליה ויעודדה… לטפה על כנפיה, דבר רכות – ויכניס את הדרור המבולבלה תחת כנפיו…
והדרור התמימה שמחה למצוא גואל ומושיע ולבה בטח בו…
וימלא הקן העזוב חיים ותנועה, עליצות ונוער…
והנץ הלך שבי אחרי שביו הקטן ותקשר נפשו בו…
ובאהבתו פחד לבבו… ולא ידע את נפשו…
וירבה את השגחתו…
כי יצא תצא הדרור לדאות במרומים וילָוה גם הוא להגן עליה…
וכי תנסה מעוף קל, עז וגבוה – הוא מוכיח לה על הסכנה הנשקפה…
והאמינה התמימה ולא נועזה לעשות דבר בלעדיו…
ובהרם הדרור את קולה לשיר ויתערב גם הזקן. וישכילה ויחנכה להתאים מנגינותיה לקולו הצרוד…
ולא שרה עוד הדרור, כי אם הגתה נכאים…
והאביב הולך וקרוב והדרור הולכת ומתנערת.
והיא מצפצפת ומזמרת את זמרותיה היא…
והנץ שומע ולבו רועד בקרבו… ומבקר הוא את שירת הצרוד, נוהם ולועג…
ובבקרתו מאס את השיר עליה…
וקרני השמש מתגנבים אל תוך הקן, דולגים ומשעשעים בקרבו…
וקסם האביב מביא געגועים בלב הדרור והם הולכים וגדלים, הולכים ומתאמצים בקרבה…
ותשתפך עליה נפשה ותהי שירתה מלאה געגועים, תקוה וחפש…
ולא יכול הנץ למלאות אחריה ושומע הוא ומנענע בראשו…
ותתגנב פעם אחת הדרור ותצא לפני הקן. ותמָצא לבדה בחוץ – ומרחב יה לפניה. וקרני השמש מגיעים אליה, משעשעים על כנפיה, מעורים את עיניה, והרוח הקל מלטפה, מלבבה. –
ומקיסמה עומדת היא ומשתאה. –
ומתעורר בקרבה החפץ העז לנסות את כח עצמה… –
רגע – והיא פורשת את כנפיה ומתרוממת… –
וממעל לה מתנשאים העבים הקלים וזהר התכלת, ומסביבה מרחב גדול ואופק נהדר ממולה.. –
והגובה מצוֹדד, האופק מושך… והיא הולכת ומתרוממת מעלה מעלה.. –
ומרגישה היא כי מעופה קל ממעוף מגינה והוא לא יגיע עדיה. –
והאופק הולך וגדול והשאיפה הלך וגבר. –
ומעיפה היא עין לאחוריה ותראה מרחוק את הקן והוא ישן וצר.. –
ותדאה הלאה לדרכה.. –
והנץ הזקן יושב ומחכה לשיבת הנמלטה – הבוגדה… בינתים הוא מתאונן ומתלונן..–