בלילה היה הכפור הראשון. בבקר יצאתי הגנה – מה שנה מראה ערוגת הפרחים!
הציצים החליפו את מראיהם, העלים לא היו להם צבעיהם עוד, והשושנות – – – הוי, שושנות אומללות, מה קשה גורלכן!
יבשו, התכוצו ויתפרדו העלים אשר דבקו אליהן, כהו, השחירו, והם תולים יבשים, צנומים ובלים סביב סביב.
ואיה העלים הירוקים אשר רק זה אתמול עוד השתגשגו, התרחבו ויהיו סוככים על כל שושנה ושושנה, כמו להגן עליה? התפּרדו, התרחקו כלם, פנו מעל האומללות, אשר היו עד כה כל הודם והדרם, אשר התנוססו ויצודדו כל נפש בתפארתן ואצלו מהודן על כל אשר מסביב להן.
האלה פניכן אומללות?!
רק זה אתמול השתאו אל יפיכן ולבנתכן הצחה; רק זה אתמול הייתן כמתגאות ויודעות את יתרונכן מכל בנות מינכן – וגבהכן והודכן והדרכן הצדיקוכן…
איך נכנעתן, גדלות לבב? מה הכריעכן?
אלו המלאות תקוה ועז, חיים ופריחה, עדנה ונוער הפכו עתה ותהיינה שושנות נובלות.
ראשיהן כפפו, פניהן צמקו, ריחן נדף, יפין גז ועבר, צבען פג… מכל גדלן, שגשוגן ותארן לא נשאר בלתי אם צל, צל חיים עוברים, מראה מעורר חמלה, רחמים וכאב לב.
הוי, שושנות אמולות! עוד אתמול בזיתן לרגשות האלה, עוד אתמול הייתן מנידות את ראשיכן בגאוה ובשחוק לשמוע כאלה, האתן תעוררום היום?…
אולם שונות אתן גם במותכן!
נגשתי אל אחת השושנות וקטפתיה. נדמה לי, כי הנידה ראשה ותודה לי על החסד האחרון הזה.
אולי צר היה לה לעמוד ולהראות במראיה עתה בין יתר הפרחים.
הן למראה אחר הסכינה.
הרגשתי כאב לב עמוק מאד.
הפניתי את עיני על סביבי וארא פרחים רבים עומדים פה ושם. מראיהם ומראה העלים והירק מסביבם השתנה הרבה, אבל – עוד הם מתיצבים וקמים, עודם חיים…
אך אתן, שושנים עדינות, לא יכולתן נשוא את הכפור הראשון!
רכות אתן מכל רעותיכן והכפור משחית לכן.
הבינותי מה הכריעכן וידעתי כי לעולם לא תתרגלנה ולא תשלמנה את הכפור והקפאון…
כי על כן שונות אתן גם בחייכן גם במותכן.
ואני לא רחמתי עוד את השושנות, כי אם קנאתי בהן…