כְּבָר הָעֶרֶב יוֹרֵד עַל הָעִיר וּמֵגִיף אֶת תְּרִיסָיו מוּל הַחוֹף.
הַמּוֹעֵד שֶׁהִגִּיעַ, רֵעִי; הֲתִשְׁמַע אֶת צִלְצוּל עִנְבָּלוֹ?
בּוֹא, נֵצֵא לַשְּׂדֵרָה, רֵעַ טוֹב. כָּךְ נִדְבַּרְנוּ בְּקֶרֶן־הָרְחוֹב,
וְצִלְּךָ לִי הִסְכִּים עֵת חִיַּכְתָּ: “נֵצֵא, לָמָּה לֹא?”
הַשָּׁעָה שֶׁהִגִּיעָה, רֵעִי, זוֹ שָׁעָה מְאֻבֶּקֶת מְאֹד.
וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בָּהּ לְאוֹר רַעֲמֵי הַשְּׁקִיעוֹת הַבּוֹכוֹת.
מִי יֵדַע אִם נִזְכֶּה לָהּ שֵׁנִית? הִיא אֵינֶנָּה נִקְנֵית בְּמָעוֹת,
כִּי עָיֵף הָעוֹלָם שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים בְּתוֹכוֹ.
כֵּן, עָיֵף הָעוֹלָם לְהַחְרִיד, וְאֶפְשָׁר הוּא מַזְקִין, אוֹ הוֹזֶה,
וְאוּלַי נִטְרְפָה דַעְתּוֹ. זֶה קוֹרֶה בַּגִּילִים הַגְּבוֹהִים.
רַק אֲנַחְנוּ, רֵעִי, צְעִירִים בְּעוֹלָם שַׁלַּכְתִּי שֶׁכָּזֶה.
יְדִידִי, נִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וְיָסוּר מִשְּׁבִילָיו הַתּוֹעִים.
אַךְ מַדּוּעַ אַתָּה לֹא תָקוּם? הֵן נִדְבַּרְנוּ, עָלֶיךָ לִזְכֹּר!
הֵן הָיִיתָ תָּמִיד כֹּה דַיְקָן וְשׂוֹנֵא אִחוּרִים כַּבְּשׂוֹרָה.
אֶתְיָרֵא כָּאן לִשְׁהוֹת יְחִידִי. הַשְּׂדֵרָה מִתְמוֹטֶטֶת לִבְכּוֹת.
אֲחָזוּהָ תֻּפֵּי לֶהָבָה… כּוֹכָבִים נֶעֶרְכוּ בְּשׁוּרָה…
וְהָרֵעַ שָׁתַק. הוּא לֹא קָם, לֹא דִבֵּר כְּלָל אֵלַי, יְדִידוֹ.
רַק הִבִּיט אֶל טַלִּית שֶׁל אִילָן שֶׁהִשְׁמִיעַ קַדִּישׁ־שֶׁל־אֱמֶת.
הַדְּמָמוֹת הֶעֱמִיקוּ מְאֹד. רַק עוֹרֵב שֶׁל חֲצוֹת הִסְפִּידוֹ.
וְרָקִיעַ פָּרַשׂ שְׂמִיכָתוֹ עַל הָרֵעַ הַמֵּת.