שֶׁמֶשׁ עֲיֵפָה גוֹלְשָׁה אֶל יַם הַחוֹל.

אֹהֶל וּמִדְבָּר אֶל מוּל שְׁקִיעָה יוֹקֶדֶת.

אָחוֹת, זוֹכֶרֶת אַתְּ?

אֵי אָז, בְּגַן כָּחֹל,

רָאִינוּ אֵיךְ חַמָּה אֶל יַם אָדֹם יוֹרֶדֶת.

רוּחַ שׁוֹבֵבָה פָּרְעָה עָלִים וָסֶרֶט.

קֶרֶן אַחְרוֹנָה נָשְׁקָה לַמִּדְרָכוֹת.

וְאוֹר בְּשַׂעֲרֵךְ,

וְכָל דְּמוּתֵךְ אוֹמֶרֶת

כִּי אֵין יָפָה יוֹתֵר מֵהַמִּלָּה “אָחוֹת”.

אֲבָל הַיּוֹם בּוֹכָה הַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרַחַת.

עַל כֵּן לִבִּי, אָחוֹת, בּוֹכֶה הַיּוֹם כַּסְּתָו.

יָפִים הַנְּעָרִים כְּנִצָּנִים בָּאָחוּ,

אַךְ עֲרִירִי לִבָּם כְּפֶרַח שֶׁנִּקְטַף.

לִבִּי בּוֹכֶה, אָחוֹת, כִּי רָחֲקוּ פָּנַיִךְ.

אַךְ הוּא זוֹכְרֵךְ מְאֹד, וְאַתְּ כָּל כָּךְ קְרוֹבָה:

בְּגַלְגַּלֵּי צְחוֹקֵךְ, בְּזֹהַב־צַמּוֹתַיִךְ,

בְּאִישׁוֹנֵי עֵינַיִךְ, אֲחוֹתִי טוֹבָה.

רָקִיעַ מִדְבָּרִי הִדְלִיק פָּנָס בָּאֹפֶל

עֵת לַיְלָה קְדוּר־מַרְאֶה נִשְׁלַף מִנְּדָנוֹ.

וְעוֹד מַבִּיט אֲנִי אֶל מֶרְחֲבֵי הָאֹפֶק,

שָׁם שַׁחַר מְחַכֶּה וְאַתְּ עַל מִפְתָּנוֹ.