הָיָה מְלַטֵּף אֶת אֲבָנֶיהָ הַקָּרוֹת וְשָׂם פְּתָקִים
חֲרוּדִים בַּמְּבוֹאוֹת,
מִתְפַּלֵּל הָיָה מַעֲרִיב וְחוֹזֵר בַּשַּׁחַר,
וּמוֹצָאֶיהָ לֹא בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ הַזֹּאת.
הִיא בְּאֵדֵי הַקְטֹרֶת מְסֻגֶּרֶת בַּבַּיִת־הָרִאשׁוֹן
לֹא עוֹנָה לַמְצַלְצְלִים –
בְּנִיחוֹחַ שִׂמְלוֹתֶיהָ הַבָּלוֹת שֶׁל הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה
מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַחוּט הַמְלַטֵּף
לְהִתְלַפֵּף בּוֹ.
עָבַדְתִּי אוֹתָהּ בְּתֹם
וּבְקָרְבַּן־אָדָם מֵרֵאשִׁית אֲהָבוֹתַי;
הִנֵּה אֲנִי הַיּוֹם כִּמְעַט עַל כִּסְאָהּ –
וְעוֹדֶנִּי
הֲדוֹם.