הָיָה מְלַטֵּף אֶת אֲבָנֶיהָ הַקָּרוֹת וְשָׂם פְּתָקִים

חֲרוּדִים בַּמְּבוֹאוֹת,

מִתְפַּלֵּל הָיָה מַעֲרִיב וְחוֹזֵר בַּשַּׁחַר,

וּמוֹצָאֶיהָ לֹא בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ הַזֹּאת.

הִיא בְּאֵדֵי הַקְטֹרֶת מְסֻגֶּרֶת בַּבַּיִת־הָרִאשׁוֹן

לֹא עוֹנָה לַמְצַלְצְלִים –

בְּנִיחוֹחַ שִׂמְלוֹתֶיהָ הַבָּלוֹת שֶׁל הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה

מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַחוּט הַמְלַטֵּף

לְהִתְלַפֵּף בּוֹ.

עָבַדְתִּי אוֹתָהּ בְּתֹם

וּבְקָרְבַּן־אָדָם מֵרֵאשִׁית אֲהָבוֹתַי;

הִנֵּה אֲנִי הַיּוֹם כִּמְעַט עַל כִּסְאָהּ –

וְעוֹדֶנִּי

הֲדוֹם.