אֵין פְּרָחִים בַּעֲרוּגוֹתֶיהָ הַשָּׁנָה

הָעוֹר עֲרִירִי כַּנְיָר.

נִלְאוּ הַגְּשָׁמִים מֵהַכּוֹת בּוֹ

וּמֵי תְּהוֹם כָּלוּ בְּכִבּוּי הַחֶמְלָה.

הָאֲדָמָה טְעוּנַת־טִפּוּחַ.

אוּלַי הָיִיתָ הַגַּנָּן –

אַךְ שֶׁבַע שָׁנִים רָעוֹת וּשְׁדוּפוֹת

אֵינָן נִבְלָעוֹת בַּשִּׁבֳּלִים הַמְּלֵאוֹת.

וְהָיִיתָ יָרֹק.

וּדְשָׁאִים, לֹא יָדַעְתָּ, אֵין מַשְׁקִים בְּחֹם שֶׁל קְרָב;

גַּם הַמִּלִּים שׁוֹכְחוֹת אֶת מַסְלוּלָן.

אִם יֵשׁ תַּחְתָּן טִפָּה שֶׁל טַעַם, שֶׁמֶץ שֶׁל לַחוּת

– צָרִיךְ שֶׁאַכֶּה בַּסֶּלַע.

בְּעַצְמִי

שֶׁאַכֶּה בַּסֶּלַע.