וְאָז, מוּל רְאִי סַבְלָנִי־לְהַכְעִיס

כַּאֲשֶׁר תָּלַשְׁתִּי מֵעָלַי אֶת אַחֲרוֹן עֲלֵי־הַכּוֹתֶרֶת

הִטִּיף לִי חוֹבֵב־טֶבַע, נֶעְדַּר־מְנוּחָה,

כִּמְבַקֵּשׁ עַל נֶפֶשׁ כָּל פֶּרַח:

מַהִי אוֹתָהּ הֲבָנָה שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת?

שֶׁכָּל בִּנְיָנֵךְ הָאוּרְבָּנִי

עַל כִּכָּר אֲדֻמָּה אוֹ בְּעִיר מִקְלָט

כָּל כֻּלּוֹ רַק עֻבְדָּה מִרְבָבָה –

נֺאמַר, כַּלָּנִית בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט

כְּלִילַת־דָּם כִּבְנוֹת מִינָהּ

אֲבָל הַצֶּבַע אֵינוֹ מֵעִנְיָנָהּ,

וְאֵינָהּ מְסַמֶּנֶת לְעַצְמָהּ סִימָן

פְּלוּס אוֹ מִינוּס בַּמַּרְאָה, גַּם

לא נְקֻדָּה

כִּי אֵין הִיא סוֹפִית בְּעֵינֶיהָ

כָּל מַה שֶׁהִיא רוֹצָה הוּא

שֶׁיָּנִיחוּ לָהּ

נֹאמַר, כְּפֶרַח מוּגָן.