וּלְאַחַר הַבְּדִידוּת

שֶׁאֵין לָהּ אָח־וָרֵעַ לְאֵימָה

– הָרֵיקוּת.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, הֲקַלָּה.

עַד חַדְרֵי־חֲדָרִים מִתְבָּרֶגֶת,

חַדָּה וְקָרַת־רוּחַ

מְכַבָּה כּוֹכָבַי הָאַחֲרוֹנִים

כְּגָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ.

כָּל הַחֲדָרִים הַקִּדְמִיִּים פִּנְּתָה

וְכָל הַמַּרְחִיב אֶת הַדַּעַת מִן הַכֵּלִים הַנָּאִים

וְכָל עֹגֶן שֶׁל עִנְיָן מִן הַמַּשְׁלֶה

שִׁגְּרָה לֶחָלָל כְּלַוְיָנִים שֶׁאֵין מְצַפִּים לְשׁוּבָם.

כִּלְאַחַר תַּשְׁלִיךְ

רֵיקָה מִנִּכְסֵי־חֵטְא,

לֹא נוֹתַר אֶלָּא תֵּבָה לַעֲבֹר לְפָנֶיהָ

וְהִיא עַצְמָהּ צֵל־עוֹבֵר, מִתְחַמֵּק מִתְּפִלּוֹת

שֶׁחַיָּב אָדָם לַהַפְנוֹת לְעַצְמוֹ

בְּרֵיקוּתוֹ –

וְאָז יָדַעְתִּי יִרְאָה אַחֲרוֹנָה.

וְאָז יָדַעְתִּי אֹמֶץ נִפְלָא.