שׁוּב יָרַד הַשָּׁרָב הַבּוֹדֵד וּפָקַד מְעוֹנִי.

הִתְנַהֵל בִּכְבֵדוּת עֲיֵפָה. נְעָלָיו אֲדֻמּוֹת.

זְרוֹעוֹתָיו הַשְּׁקוּפוֹת מְזִיעוֹת.

הוּא דִּשׁדֵּשׁ מוּל דַּלְתִּי וְעָצַר.

לֹא דָפַק, כַּנָּהוּג, לֹא שָׁאַל לִרְצוֹנִי

וְנִכְנַס.

לְמַרְאֵהוּ נִצְּתוּ הַכְּתָלִים בֶּאֱלוּל מְלַחֵךְ הֲזָיוֹת,

וּפָשְׁטוּ יֵשׁוּתָם וּפָשְׁטוּ בְּגָדַי מֵעָלַי.

הוּא שָׁתַק, הַשָּׁרָב הַבּוֹדֵד. אַף אֲנִי לֹא רָצַחְתִּי דְמָמוֹת.

נֶחְבְּאָה, כַּנִּרְאֶה, הַשָּׂפָה שֶׁתִּקְשֹׁר מִלּוֹתָיו אֶל מִלַּי.

וְרָאִיתִי: הָיָה הַשָּׁרָב עֲרִירִי עַד חֶמְלָה,

הַבּוֹדֵד בְּדָרֵי אֲדָמוֹת.

לֹא חָמַלְתִּי עָלָיו, כִּי הָיִיתִי בּוֹדֵד כְּמוֹתוֹ.

מַהֲרִי אֶל חַדְרֵךְ, נַעֲרָה, וְגָרְשִׁי הַשָּׁרָב וְשֵׂאתוֹ.

פִּקְחִי אֶת עֵינֵי הַתְּרִיסִים הַסּוּמִים וְיִפֹּל עַל אַבְנֵי הַחוּצוֹת.

מַהֲרִי, נַעֲרָה, מַהֲרִי, כִּי עָיַפְתִּי מְאֹד לְשֵׂאתוֹ.

מַהֲרִי, כִּי אֵינֶנִּי יָכוֹל וְיָדַיִךְ כָּל כָּךְ נְחוּצוֹת!

מַהֲרִי וְהָבִיאִי אָבִיב שֶׁל זְרוֹעוֹת וְשֵׂעָר מִצְטָעֵף בְּגַלִּים.

מַהֲרִי וְיֻכֶּה הַשָּׁרָב הַהוֹרֵס אֶל חַדְרֵי נְעָרִים.

הוּא יָנוּס וְיִפֹּל לְלֹא קוּם לְמַרְאֵה אֲבִיבִים מִתְגַּלִּים,

לְמִשְׁמַע אוֹפַנֵּי אוֹהֲבִים הַגּוֹלְשִׁים מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים.

מַהֲרִי, נַעֲרָה, מַהֲרִי, מַהֲרִי, מַהֲרִי!

כָּל חַיַּי אֶעֱקֹד לְרַגְלַיִךְ הֲדוֹם לְמִשְׁמַע לַחֲשֵׁךְ:

“נַעֲרִי”…

הַשָּׁרָב הַבּוֹדֵד מַחֲשֶׁה. הוּא נִרְדָּם. נְעָלָיו אֲפֹרוֹת.

וּשְׁלשָׁה כּוֹכָבִים מַבְשִׁילִים בַּחַלּוֹן

עַל צַמֶּרֶת כְּחֻלַּת הַפֹּארוֹת.