הַלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת בְּכִי יַלְדָּתִי.

הִיא בָּכְתָה, וּבָכוּ הַלֵּילוֹת הַבָּאִים עִמָּדָהּ.

דֻּבֵּי־אֲפֵלָה טִיְּלוּ בֵּין כְּתָלִים נִפְחָדִים

וְהַסַּהַר צָבַע רִבּוּעוֹ עַל קִירוֹת־אַגָּדָה.

וּבִתִּי הַקְּטַנָּה בָּכְתָה.

אָמַרְתִּי:

מַדּוּעַ תִּבְכִּי, עֲטָרָה הַטּוֹבָה בַּבָּנוֹת?

אֶל כְּתֵֵפֵךְ נֶאֶסְפוּ יְרָחִים וְשָׁעוֹת עֲיֵפוֹת,

וְעֵינַיִךְ גְּדוֹלוֹת וּנְבוֹנוֹת,

וְעֵינַיִךְ יָפוֹת.

עֲצוּבוֹת הַדְּמָעוֹת לְעֵינַיִךְ, בִּתִּי,

וְהַחשֶׁךְ כָּבֵד וְאִטִּי.

אַל נָא תִּבְכִּי, עֲטָרָה יַלְדָּתִי,

כִּי בּוֹכֶה הָעוֹלָם אִם בּוֹכָה יַלְדָּתִי,

וְעָצוּב הָעוֹלָם בִּבְכוֹתוֹ כְּמוֹ לֵילוֹת־אֵין־כּוֹכָב.

וְאָמַרְתִּי:

הַמְתִּינִי לַבֹּקֶר, בִּתִּי עֲטָרָה,

וְתִרְאִי אֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ מַדְלִיק תַּלְתַּלֵי צַמָּרוֹת,

וְיוֹנִים לְבָנוֹת יֶהֱגוּ אַהֲבָה נִסְתָּרָה,

וְתִרְאִי כִּי רַק לָךְ מְצַפִּים נִגּוּנִים וּמַרְאוֹת,

וְתִרְאִי…

עוֹד מְעַט נְגָרֵשׁ אֶת הַחשֶׁךְ מִמֵּךְ, עֲטָרָה,

עוֹד מְעַט תִּרְחֲצִי אֶת עֵינַיִךְ בָּאוֹר הַלָּבָן,

וְעֵינַיִךְ תִּצְחַקְנָה כְּמוֹ בֹּקֶר וָרֹד

וּפִיךְ יְחַיֵּךְ – דֻּבְדְּבָן.