תנאי לעצמיות    🔗

היושר. הישר נאמן לעצמו. והנאמן, אם הוא אמן, מגיע ממילא לידי סגנון משלו. הסגנון הוא הסיגנוס, החותמת, של האישיות. הוא גם תעודת הזהות שלה. הזהה לעצמו הוא מקורי, שאין שני עצמיים זהים. הסגנון הוא אותו נופך אישי, שכל אחד מכניס משלו לתוך האוצר הכללי של דמויות וחזיונות – אף הרעיונות הם דמויות או חזיונות, הכל כבר נאמר, כבר סופר, כבר צוייר, כבר תואר. אבל הסגנון העצמי הוא החידוש. כל אדם נולד וסגנונו המיוחד בידו. אלא שרוב הבריות מתבטלים בפני הגדולים והמפורסמים ומבקשים לחקותם, על ידי כך הם מאבדים את צלמם וניגון היחוד שלהם. הישר אינו מתכופף ומתבטל, ממילא הוא שומר על עצמיותו. אינו מזייף את ניגונו.

מאין ולאין    🔗

דע מאין באת ולאן אתה הולך. באת מעצמך והולך אל עצמך. האחרית נעוצה בראשית. כל אחד ונקודת־שרשו, ממנה הוא יוצא ואליה הוא שב. החיים הם דרך. בעברנו ממקום למקום, הננו מעבירים עמנו גם את המקום הקודם. הילדות מקופלת בתוך הבחרות, הבחרות בתוך הבגרות והבגרות רצה אורח אל הזקנה. ויהי ילד ויהי נער ויהי זקן אדם אחד. סובב סובב הולך רוח האדם ועל סביבותיו שב הרוח. תכלית החיים להגיע לראיון השלם והמושלם עם עצמו. אשרי המגיע.

השלם והבוסר    🔗

נער שאין בו טעם זקנים אינו נער השלם. זקן, שרעננות־נעורים ניטלה ממנו לחלוטין, הוא זקן של בוסר. טוב להיות זקן חדש מצעיר ישן. מאידך גיסא גם הזקן הוא כל יום בחינת הרך הנולד. כל יום הוא נולד זקן יותר.

העצמאות והבדידות    🔗

הזקן הוא דרך הטבע פרוש או מופרש מן החברות, אם משום שאינו יכול עוד להיות מצוי הרבה בתוך התנועה והרעש, אם משום שהוא מסוגל להתחבר רק עם המעטים. דורו כבר נסע והשרידים אין בהם על הרוב כדי “מזומן” לשיחה לבבית. הוא נדון למידה יתירה של בדידות. אבל כלום הבדידות היא רק חומרה ולא גם קולא? הלא יש בה גם מן החירות, שהיא דרגה לעצמאות. אף עם קטן, המובלע בתוך עם גדול, כיוון שקנה לו חירות לאומית, מפסיד הרבה מן הברכה, הצפונה בטמיעה בתוך המעצמה הגדולה. בעד עצמאות חייבים אישים ועמים לשלם במידה מסויימת של פרישות מטובת־הנאה.