גוש עציון בא במצור בדצמבר 1947. גדודים חזקים של “הלגיון הערבי” מעבר הירדן והמוני ערבים מחברון והסביבה צרו עליו והתקיפוהו. השלטונות האנגלים ציידום בנשק רב, בקצינים ומומחים טכניים – תותחנים וטנקאים; וליהודים לא נתנו לשלוח עזרה אל הנצורים. ב־15 לינואר, 1948, ערך “הלגיון” עם כל עוזריו התקפה חזקה על גוש עציון – ונחל מפלה גדולה. בכל זאת דאגו בירושלים מפני ההתקפות שתבואנה. אז התנדבו שלשים וחמשה ממיטב אנשי ההגנה ויצאו בליל ה' בשבט, מוצאי 15 בינואר. הם הלכו בהרים, בשבילים עקלקלים, ונשאו על גבם צרכי עזרה ראשונה ונשק ככל אשר יכלו לשאת. הערבים השגיחו בהם והקיפום בסביבות הכפר צוריף, מקום ששמש להם אז מרכז לאמונים צבאיים. השלשים וחמשה לכדו את צוריף בהסתערות. אך בראותם כי האויבים מתרבים ומקיפים אותם מכל עבר – עזבו את הכפר וניסו לפרוץ להם דרך. הם התקדמו בסדר מופתי, ברווח של 80 מטר בין איש לחברו, עברו כחמשה קילומטרים, והגיעו עד למרחק של 3 ק"מ מעציון. אולם התחמושת אזלה – והם נפלו כלם, אחד אחד. הערבים חתכו ורסקו את גויותיהם, והשחיתו אותן עד לבלתי הכיר.

השיר “חמשה ושלשים” נכתב בפברואר 1948.

 

א    🔗

הֵם הָלְכוּ וְאֵינָם.

בַּלַּיְלָה, בָּרֶגֶל, בְּלִי שְׁבִיל וּבְלִי דֶרֶךְ,

זִנְּקוּ אֶל הַתֹּהוּ וָבֹהוּ הַהוּא –

תְּהוֹמוֹת אֲפֵלוֹת, נְקִיקִים גֵּאָיוֹת,

הָרִים, עֲמָקִים וְצוּקִים אַדִּירִים –

אֶל תֹּהוּ קַדְמוֹן בְּעוֹלַם קְדוּמִים,

בְּלֵב הַרְרֵי יְהוּדָה.

בְּעוֹלָם הַתֹּהוּ תָּעוּ וְתָהוּ,

עָלוּ וְיָרְדוּ וְהָיוּ כְּחוֹלְמִים,

הָיוּ כְּשָׁטִים בְּנַהֲרֵי דִמְדּוּמִים:

חוֹלְמִים וְעֵרִים, זְהִירִים וּדְמוּמִים.

כָּל כְּלֵיהֶם עֲלֵיהֶם: צֵידָם וְזֵינָם.

לֹא קַלָּה הַכְּבֻדָּה!

אַךְ קַל מִצְעָדָם, אֵין מַעַד בַּבֶּרֶךְ.

חֲמִשָּׁה וּשְׁלשִׁים!

כֻּלָּם צְעִירִים, כֻּלָּם בַּחוּרִים –

בְּחִירֵי עָם!

קוֹל קְרִיאָה הִגִּיעָם,

קוֹל אַחִים בַּמָּצוֹר:

מֵעֶצְיוֹן, מַשּׂוּאוֹת, עֵין צוּרִים.

כֻּלָּם אַמִּיצִים, כֻּלָּם נְדִיבִים;

נְדָבָם לִבָּם –

וְיָדָם אֶל חַרְבָּם;

נֶחֶלְצוּ וְיָצְאוּ לַעֲרֹךְ וְלִנְצֹר.

הַיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי כֵן הָיָה יוֹם עֶצְיוֹן.

יוֹם יֶשַׁע: גָּבְרָה יַד צִיּוֹן;

הֻכּוּ הַצָּרִים;

נֻפְּצוּ וְהוּבְסוּ הָאוֹיְבִים.

יוֹם עֶצְיוֹן שֶׁהֵאִיר, שִׁמְשׁוֹ הֶעֱרִיב.

בָּא לַיְלָה זֹעֵם, מַשְׁחִית, מְאַבֵּד,

לֵיל כִּשָּׁלוֹן וְאֵיד.

בֵּין גַ’בַּע וּבֵין כְּפַר צוּרִיף

רָטְבוּ צַלְעוֹת הַטְּרָשִׁים

מִדַּם חֲמִשָּׁה וּשְׁלשִׁים.

שָׁם עָמְדוּ בִּקְרָב אַחֲרוֹן.

שָׁם נָפְלוּ כֻּלָּם עַד אֶחָד.

וַיֵּעוֹר הָהָר הַנִּרְדָּם,

זֶה הַר יְהוּדָה הָעַתִּיק, הָאָטוּם,

וַיַּרְא נְכָדָיו הַשָּׁבִים:

קֹמֶץ דָּל, עֲשָׂרוֹת מְעַטּוֹת –

וּמִכָּל עֲבָרִים עֲלֵיהֶם מִתְלַקְּטוֹת

לֶהָקוֹת שֶׁל תַּנִּים וְעוֹרְבִים;

מִתְלַקְּטוֹת וְעָטוֹת מֵרָחוֹק, מִקָּרוֹב,

וְשׁוֹרְצוֹת וּפוֹרְצוֹת כֶּעָרוֹב.

הֲמוֹנֵי מְרַצְּחִים רְדָפוּם,

הִשִּׂיגוּם, הִקִּיפוּם, אֲפָפוּם,

כְּמוֹ עֵדוֹת שֶׁל בְּרוּאִים לֵילִיִּים –

שׁוּעָלִים וּצְבוֹעִים וְאִיִּים.

הֵם רַבִּים: לֹא מֵאוֹת – אֲלָפִים!

הֵם אוֹרְבִים, מִסְתַּתְּרִים, זוֹחֲלִים,

גוחנים בְּקִמְטֵי נְחָלִים,

נִרְתָּעִים, נִנּוֹעִים כְּמוֹ שְׁלָפִים,

מִתְפָּרְצִים בְּטֵרוּף, צְמֵאֵי־דָם,

וְטוֹרְפִים, מְשַׁסְּפִים גֵּו אָדָם.

אֲדֻמִּים, זְהוּמִים, צִפָּרְנַי הַשּׁוֹסְסִים,

בָּם קָרְעוּ בְּשַׂר פְּצוּעִים וּמֵתִים וְגוֹסְסִים –

כִּכְלֵיהֶם, כַּפִּגְיוֹן הַמְגֹאָל וְהֶחָד,

בּוֹ נִקְּבוּ, נִדְקְרוּ הַקּוֹרְסִים.

וְהַקֹּמֶץ נִלְחָם.

אֵין נִכְנָע, אֵין נָסוֹג, אֵין בּוֹרֵחַ.

הֵם שׂוֹרִים וְנוֹפְלִים, הֵם נוֹפְלִים וְשׂוֹרִים –

כָּל לוֹחֵם עַד יִכְלֶה כָּל כֹּחוֹ;

כָּל נוֹפֵל עַד יוֹצִיא אֶת רוּחוֹ.

אָז יִשַּׁח וְיִגְהַר

עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל הָהָר

וְיִדֹּם מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ…

הוּא עָשָׂה חוֹבָתוֹ לְעַמּוֹ.

וְהַדָּם הַצָּעִיר, הָרוֹטֵט וְהֶחָם,

עַל חָזוֹ הַכָּבֵד שֶׁל הָהָר הוּא קוֹלֵחַ.

בֶּחָזֶה הַכָּבֵד נָע הַלֵּב הֶחָתוּם;

חֶרֶשׁ זָע, כְּמוֹ הוֹלֵם־לֹא־הוֹלֵם:

מִי הֵם אֵלֶּה שֶׁכָּךְ נִלְחָמִים?

הַאֻמְנָם בְּנֵי בָנָיו הַקְּדוּמִים?

לֹא זָרִים? לֹא נָכְרִים שֶׁנִּדְחָקוּ?

לֹא זָרִים! לֹא נָכְרִים!… הוּא מַכִּיר

אֶת אָרְחָם,

אֶת עָרְפָּם הַקָּשֶׁה, אֶת רוּחָם הָעַזָּה.

הוּא זוֹכֵר אֶת בְּנֵי דָן, בִּנְיָמִין, יְהוּדָה

שֶׁהוֹרִישׁ לוֹ אֶת שְׁמוֹ – מִשְׁפְּחוֹת הָעִבְרִים…

אֶת שִׁמְשׁוֹן וְהַלֶּחִי, אֶת שַׁעַר עַזָּה;

אֶת דָּוִד וְיוֹאָב… אֶת יְמֵי הַגְּדֻלָּה –

וִימֵי הָרָעָה, וִימֵי הַיְרִידָה.

אֵיךְ אָרְכוּ הַיָּמִים הַמָּרִים וְאֵיךְ מָרוּ!

אֵיךְ כָּשְׁלוּ וְנָמוֹטוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל!

אֵיךְ נִדְכּוּ, נִתְלְשׁוּ וְהָרְחָקוּ!

וּמֵאָז הוּא חוֹכֶה… הַאֻמְנָם הֵם שָׁבִים?

לָמָּה כֹּה מְעַטִּים? הֵן יֹאכְלֵם יִשְׁמָעאֵל,

כָּאַרְבֶּה יְכַלֵּם –

כָּאַרְבֶּה הַיּוֹרֵד עַל כְּרָמִים נוֹבְבִים! –

וּכְמוֹ נֹהַּ עָלָה מִלִּבּוֹ שֶׁל הָהָר,

וּמֵעָיו כְּמוֹ הָמוּ, חֲמַרְמָרוּ.

חֲמִשָּׁה וּשְׁלשִׁים צְעִירֵי יִשְׂרָאֵל!

אִישׁ לֹא שָׁב,

לֹא יָשׁוּב לָעוֹלָם!

בִּקְרַב־אֵין־תִּקְוָה תַּמּוּ סָפוּ כֻלָּם,

תַּמּוּ סָפוּ יַחְדָּו.

 

ב    🔗

לְכוּ הַגִּידוּ בִּשְׁכֶם וּבְנוֹתֶיהָ!

לְכוּ בַשְּׂרוּ בְּעָרֵי אַלְבִּיּוֹן!

מָה אִם תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת הַשּׁוֹסִים –

בְּנוֹת פִּרְאֵי יִשְׁמָעאֵל,

בְּנוֹת סוּרִים וְסוּרְסִים!

מָה אִם תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הַמְשַׁסִּים –

בְּנוֹת עֵרוּב שֶׁל לִסְטִים יְרוּדִים

וְחוֹרְשֵׁי מְזִמּוֹת עַרְמוּמִים,

סַפְסָרִים מִתְחַסְּדִים וְכַלְבֵי־הַדָּמִים –

בְּהַוַּת בַּת צִיּוֹן!

לֹא רַק פְּרוּצֵי דַמֶּשֶׂק, חִגָּ’ז,

לֹא רַק פְּרוּעֵי קָהִיר וּבַגְדָּד,

צְמֵאִים לְדַם יְהוּדִים –

לוֹנְדּוֹן כְּמוֹהֶם לְדָם תִּתְאָו.

וַיְטְהוֹל וְדָאוּנִינְג, צְמָאָם מָה עָז! –

לֹא יִתְרַוֶּה מִוִּיסְקִי בִּלְבָד.

טַעַם הַדָּם יֶעֱרַב לִבְנֵי חָם.

לוֹנְדוֹן, יָדֶיהָ שָׁפְכוּ דָּם זֶה.

זֶה וְאַחֵר… הִיא תּוֹסִיף וְתַזֶּה –

עֶרֶב וָבֹקֶר תַּזֶּה דָּם רַב

בְּתוֹךְ חוֹמוֹתַיִךְ, בִּירַת בֶּן יִשָׁי;

בְּמוֹשְׁבוֹת יִשְׂרָאֵל וְעָרָיו.

זֶה שַׁיָּהּ לְצִיּוֹן – זֶה הַשָּׁי!…

דַּי לֹא תֹאמַר!

לִבָּהּ מַר מִמָּר.

לִבָּהּ לָרֶצַח… שׁוּר! עֵינֶיהָ נוֹצְצוֹת,

נְחִירֶיהָ רָחֲבוּ מִתַּאֲוָה,

לְשׁוֹנָה מְלַקֶּקֶת דָּם חָם;

אַחַר תְּלַקֵּק אֶת שְׂפָתֶיהָ –

הַוְּרֻדּוֹת, הַצְּבוּעוֹת, הַמּוֹצְצוֹת…

וְאִם גָּדוֹל הַכְּאֵב –

גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ הַגַּאֲוָה:

חַי רוּחַ מַכַּבִּים

בַּדּוֹר הַזֶּה – וּבַבָּאִים יִחְיֶה!

כָּךְ יִשְׂרָאֵל הָיָה – וְכָךְ יִהְיֶה.

דְּבָרִים עַתִּיקִים עוֹלִים עַל הַלֵּב;

יוֹם תֶּרְמוֹפִילֵי, לֶאוֹנִידָס הַמֶּלֶךְ,

עִמּוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת לָקֶדֵימוֹנִים,

גִּבּוֹרֵי־יָוָן קַדְמוֹנִים! –

וְקֵדְמָה, מֵעֵבֶר לְיָם הַתִּיכוֹן,

מֵעֵבֶר לְהַר וּמִדְבַּר יְהוּדָה,

מִזֶּה הַיְשִׁימוֹן וּמִזֶּה יָם הַמֶּלַח,

עַל סֶלַע גָּבֹהַּ, כְּמוֹ קַן נְשָׁרִים –

שָׁכְנָה קִנְּנָה מְצָדָה…

קִנְּנָה וְתִכּוֹן!

אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל!

אֵיךְ נָפְלוּ וְיִפְּלוּ, אַמִּיצִים, יְשָׁרִים –

כִּי אָכֵן עוֹד יִפְּלוּ – עוֹד רַבִּים, הוֹי רַבִּים –

וְיִחְיֶה, לֹא יָמוּת, יִשְׂרָאֵל!

יְחַדֵּשׁ שְׁתוֹתָיו –

עַם־חוֹרִין עַל אַדְמַת אֲבוֹתָיו.

 

ואלה שמות השלושים וחמשה:    🔗

דני מס – מפקד המחלקה

ישראל אלוני (מרזל)

חיים אנגל

בני בוגוסלבסקי (“סיילור”)

יהודה ביטנסקי

בן־ציון בן־מאיר

עודד בנימין

יעקב בן־עטר

יוסף ברוך

איתן גאון

סבו גולנד

יצחק גינצבורג

יצחק הלוי (“איציק”)

אליהו הרשקוביץ (“הרשקו”)

יצחק זבולוני

דוד ט"ש (“טור־שלום”)

אלכסנדר כהן

יעקב כהן (“ז’ורדן”)

יחיאל כלב

יעקב כספי

יונה לוין

אלכסנדר לוסטיג

אליהו מזרחי

אמנון מיכאלי

שאול פנואלי (“סלי”)

משה פרלשטיין

בנימין פרסיץ (“ויינצ’יק”)

ברוך פת

דוד צברי

דוד צוובנר (שאג)

יעקב קוטיק

יוסף קופלר (“יופ”)

טוביה קושניר

דניאל רייך (“צ’יצ’ו”)

יעקב שמואלי