“וְעוֺדְךָ מִתְאַבֵּל, בֶּן אָדָם!”

כֹּה הִנָךְ שׁוֺאֶלֶת בַּלָּאט;

כּוֺס מְלֵאָה חֶמֶר בְּיָדִי,

אַךְ הָהּ! – רוֺעֶדֶת הַיָד!

יָפִים הֵם, יָפִים הַשָּׁמָים,

עֵת יִשְׁתַּפֵּךְ עַל אַפְסָיִם

אֹדֶם בֹּקֶר אוֺ עֶרֶב,

כִּי חַכְלִיל שׁוֺשַׁנִּים לַבֹּקֶר

וּנְהַר דִּינוּר לָעָרֶב;

אַךְ מֵחֵיק שׁוֺשַׁנִּים יוֺצֵא יוֺם

לְחַיִּים מְשַׁוֵּעַ.

וּבִנְהַר דִּינוּר הַיּוֺם טוֺבֵע

וְגֹוֵעַ…

וְעַל כֵּן לִבֵּךְ בְּמִזְרָח, יָפָתִי,

מִּתְרוֺנֵן,

וְלִבִּי בְמַעֲרָב מִתְאַבֵּל, אֲחוֺתִי,

מִתְוַדֶּה וּמְקוֺנֵן…

בְּלִבֵּךְ בְּמִזְרָח וּבְלִבִּי בְמַעֲרָב,

שָׁם שְׁנֵי חוֺצְבִים נִמְהָרִים,

אַךְ בַּעֲדֵךְ חוֺצְבִים אֲבָנִים טוֺבוֺת,

וּבַעֲדִי קְבָרִים!

וּצְלָלִים מִתְעוֺפְפִים עֵת נִפְגָשִׁים

לַיְלָה וָיוֺם;

אַךְ צִלְלֵי עֵינַיִךְ – חֲלוֺמוֺת הַבְּרִיאָה,

וּבְעֵינַי בִּעוּתֵי תְהוֺם…

[תרס"ד]