רַבִּים הָיוּ צִבְאוֹת הַמֶּלֶךְ,

רַבִּים הָיוּ שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ,

אַךְ מִי אָהַב עוֹד אֶת הַמֶּלֶךְ

כְּאַהֲבַת הָאַלְמוֹנִי?

לֹא מְפַקֵּד, לֹא שַׂר יָדוּעַ –

חַיָּל פָּשׁוּט הָאַלְמוֹנִי,

אַךְ מִי כָּמוֹהוּ חָשׁ בָּאֹשֶׁר

לִשְׁמוֹר מִשְׁמֶרֶת הָאַרְמוֹן?

לָבוֹא לְבֵית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה,

לְהִסְתּוֹפֵף בַּחֲדָרָיו,

אֶת אוֹר פָּנָיו לִרְאוֹת, לִשְׂבּוֹעַ

אֵי תַעֲנוּג יִדְמֶה לָזֶה?

וּבַיָּמִים שֶׁהַמִּשְׁמֶרֶת

נִתְּנָה לַאֲחֵרִים, לֹא לוֹ,

הָיָה חוֹלֶה מֵהִתְגַּעְגֵּעַ,

מֵהִכָּסֵף אֶל זִיו מַלְכּוֹ.

אָז מֶה עָשָׂה זֶה הַתָּמוּהַּ

בְּעֹז חִשְׁקוֹ וְכִסּוּפָיו?

הָיָה נוֹתֵן כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ

לַחֲבֵרוֹ, אִישׁ הַמִּשְׁמָר,

בְּעַד הַזְּכוּת לִשְׁמוֹר תַּחְתֵּהוּ

אֶת הַמִּשְׁמֶרֶת הַקָּשָׁה,

וְשׁוּב עָמַד בְּלִי נִיד, בְּלִי נִיעַ,

רָעֵב, עָיֵף, אַךְ מְאֻשָּׁר…

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ

וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּתְבּונָן,

כִּי אִישׁ־צָבָא אֶחָד מוֹפִיעַ

תְּכוּפוֹת מִדַּי עַל הַמִּשְׁמָר,

וַיִּשְׁתּוֹמֵם: "הַאֵין דֵּי חַיִל?

הַאֵין לִי קַלְגָּסִים דַּיָּם?

כִּי הָאֶחָד כָּאן מִתְיַגֵּעַ

עַל הַמִּשְׁמָר כִּמְעַט יוֹם יוֹם?"

וַיְצַו – וְחִישׁ אֵלָיו הִבְהִילוּ

אֶת רֹאשׁ הַמִּשְׁמָרוֹת כֻּלָּם.

– "הַאִם נִגַּף צְבָאִי בַּדֶּבֶר?

הֲתַמּוּ גִבּוֹרַי בַּקְּרָב?

כִּי הָאֶחָד כָּאן מִתְיַגֵּעַ

עַל הַמִּשְׁמָר יוֹמָם וָלֵיל?"

אֲבָל הַשַּׂר הֵשִׁיב בְּרֶטֶט

כִּי זֹאת נִפְלָאֹת גַּם בְּעֵינָיו.

כִּי אֵין מִסְפָּר לִצְבָא הַמֶּלֶךְ.

כִּי עֲצוּמִים שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ…

וַיִּקָּרֵא אָז אֶל הַמֶּלֶךְ

הָאַלְמוֹנִי לָתֵת הַדִּין.

הַלָּז נָפַל אַפַּיִם אָרְצָה

וּלְשַׁלִּיטוֹ סִפֵּר הַכֹּל;

בְּגִיל, בְּחִיל, בִּצְחוֹק, בְּדֶמַע

מִלְמֵל עַל עֹז אַהֲבָתוֹ.

וְהַשַּׁלִּיט הִקְשִׁיב רַב קֶשֶׁב

וּבִלְבָבוֹ חָשַׁב לֵאמֹר:

"אָכֵן זֹאת מְסִירוּת וָאֹמֶן,

אָכֵן זֹאת אַהֲבָה טְהוֹרָה!

אַשְׁרַי, כִּי יֵשׁ אָדָם בַּחֶלֶד

לִי אַהֲבָה כָזֹאת יִרְחַשׁ,

לֹא יַעַרְכוּהָ פָּז וָכֶתֶם,

הִיא לִי תִּיקַר מִכָּל אוֹצָר.

אַךְ אֵיךְ אֵדַע אִם הִיא לָנֶצַח,

אִם יִשְׁמְרֶנָּה לִי לָעַד?

הַן אִם כַּגְּמוּל לוֹ אֲשַׁלֵּמָה –

אוּלַי יֶאֱהַב בְּעַד הַגְּמוּל?

לָכֵן כָּל גְּמוּל לֹא אֲשַׁלֵּם לוֹ,

לֹא הוֹן, לֹא בַיִת, לֹא נַחֲלָה,

גַּם שֵׁם כָּבוֹד לֹא אֲעַטְּרֶנּוּ,

חַיָּל הָיָה וִיהִי חַיָּל!

רַק זֹאת לוֹ אַעַשׂ, כִּי אַרְשֵׁהוּ

לִקְנוֹת כְּקֶדֶם מֵרֵעָיו

הַזְּכוּת לַעֲמוֹד עַל הַמִּשְׁמֶרֶת

כְּכָל אֲשֶׁר תְּאַו נַפְשׁוֹ".

יָמִים חוֹלְפִים, שָׁנִים תִּנְקֹפְנָה

וְעוֹד נִצָּב הָאַלְמוֹנִי

עַל הַמִּשְׁמֶרֶת שֶׁל הָאֹמֶן,

עַל הַמִּצְפֶּה שֶׁל הַמְּסִירוּת.

רֵעָיו אֲשֶׁר מָכְרוּ בְּעֹנֶג

לוֹ חוֹבָתָם לִשְׁמוֹר מַלְכָּם

לֹא פַעַם כְּבָר מִידֵי הַמֶּלֶךְ

קִבְּלוּ אוֹתוֹת כָּבוֹד וּפְאֵר;

לָהֶם תְּהִלָּה, לָהֶם גַּם עֹשֶׁר,

הֵם שָׁלִישִׁים, הֵם מַצְבִּיאִים,

וְהוּא חַיָּל פָּשׁוּט עוֹדֶנּוּ,

חַיָּל עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר.

פָּנָיו חֳמַרְמְרוּ מֵעֹנִי

וּמִכָּפָן גֵּווֹ רוֹטֵט,

אַךְ בְּעֵינָיו תִּדְלַק שַׁלְהֶבֶת

שֶׁל אֹשֶׁר אַהֲבַת־אֵין־גְּמוּל…

תש"ב