הן לב אחד ושפה אחת לשנינו, ולא עבר זר בינינו. וזה החלך לעשות לדור בצל ידידותך בא לחסות ולפני תבונתך שפך שיחו, ולקראת אמונתך הוציא כל רוחו, ואני אני הוא המדבר הנני, דבר כי חפצתי צדקך אם יש מלים השיבני, הלא אתמול בת אהביך כימה היפה והנעימה נשאה חסד לפני ותיטב הנערה בעיני וארשתיה לי באמונה כדת וכהלכה על הר סיני נתונה, בשלש אלה קדשתיה, כסף ידידות למהר נתתיה, ושטר־אֳהָבִים כתבתי לה כי אהבתיה, וכי יבעל בחור בתולה בעלתיה, ואחר אשר בכל קניתיה לחופת החשק כנסתיה לא פתיתיה ולא אנסתיה רק חשקה בי כי חשקתיה, נפשי בנפשה קשרתיה, וכל זה בפני שני עדים ברורים, רבן עבד אללה ובן רשד חברים, ובעמדה בתוך חופתה תחתי זנתה ואחרי דודים אחרים פותתה, וכתבו המושלים מימי קדם קדמתה, חצופה כלה שזנתה תוך חופתה, לא מצאה בי עול כי רחקה מעלי, סרה מאהלי ומראָהָ הנאוה לא הראיתני, וקולה הערב לא השמעתני, ואתה לא כהית בבתך ולא הכלמתה לא החטאת אותה ולא האשמתה, ואולי מאתך היתה נסבה, וגם זו רעה רבה, ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא או יהיה, והתפלל בעדך וחיה, והוא גם הוא יתפלל בעדה, להכין אותה ולסעדה. ואם אינך משיב דע כי בסוף הפסוק תנקש ולכן רדוף שלום ובקש, ולמען ייטב לך והארכת ימים, הט אזנך ושמע דברי חכמים, תנו רבנן ברוך המחזיר אבדה לבעלה, ועל אחת כמה וכמה אשת חיל עטרת בעלה, והנני מחכה לתשובתה ובעדה אפגיע, וכל גוי וממלכה בעדה אשביע, ולמענה נפשי יום ליום תביע, ובגוים ההם לא תרגיע, אשרי המחכה ויגיע, עבד אהבתו, נאמן בריתו, הנכסף לראות פני הדרתו המתאבק בעפר רגלי מעלתו.
יוסף ב"ר שמעון.