זֶה מוּסָר אַכְזָר, זֶה גּוֹרַל קְלָלָה,

אֵל נוֹקֵם מִנָּה לִבְחִיר לְבָבוֹ:

"הָאָרֶץ תִּרְאֶה בְעַיִן כָּלָה,

אֲבָל אֵלֶיהָ לָעַד לֹא תָבוֹא!"

אַךְ יֵשׁ מְאֵרָה פִי שִׁבְעָה רָעָה,

הַלֵּב יִתְפַּלֵּץ, כִּי יִזְכֹּר אוֹתָה;

לָבוֹא לָאָרֶץ, אֶל הַנִּפְלָאָה,

וְלֹא לִרְאוֹתָהּ, וְלֹא לִרְאוֹתָהּ…

אֶל נוֹף חֲלוֹמִי כְסוּפָה טַשְׁתִּי,

הָאֲוִיר צִלְצֵל מִמְּחִי אֶבְרָתִי,

וְלֹא נִדְהַמְתִּי וְלֹא נוֹאַשְׁתִּי,

עֵת כְּנָפִי עָיְפָה מֵעֹז טִיסָתִי.

אַךְ בְּהַגִּיעִי אֶל נוֹף חֲלוֹמִי

בְּאַף וְיָגוֹן קִלַּלְתִּי יוֹמִי:

הֵן זֶהוּ נוֹפִי – וְהוּא אֵינֶנּוּ,

הֵן עֵינִי פְקוּחָה – וְלֹא אֶרְאֶנּוּ…

שבט, תרפ"ב