לוגו
בלה של החורשה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אם מישהו ראה אותה פעם קושרת שיחה יבוא נא ויעיד. אני מעולם לא ראיתיה בכך. ולא פגשתי איש שיכול היה לומר, שוחחתי עם בלה על דא או על הא. אמת, מקדימה היתה שלום לכל אחד, גם לצעירים ממנה; אך ליותר משלום ומה־שלומך לא הגיעה. בעצם כולם היו צעירים ממנה, אולי מלבד שניים־שלושה סבים וסבתות, השוכנים סמוך לחדרה.

תארו לכם תמיהה שתמהתי כשהתחילה מחייכת אלי, מתעכבת לידי או מחכה לי בצל עץ בראותה אותי קרב והולך לאורך המדרכה. לאחר שזכתה לתגובה אוהדת על שלום רפה שבפיה, אזרה אומץ והחליפה אתי מלה או שתיים. “סיפרו לי שאתה כותב”, זה היה המשפט השלם הראשון ששמעתי ממנה. והשיחה הארוכה ביותר שהתנהלה בינינו, אחרי שבוע, היתה בערך כך.

– שלום, בלה.

– אוה, שלום. אולי… תיכנס? לרגע.

והסמיקה כנערה שהעזה והזמינה אליה לראשונה את אלוף נעוריה.

– חדר יפה יש לך. נעים וקריר.

ותרתי באפלוּלית אחר האורלוגין, ששמעו שמעתי וקולו עדיין לא הגיע לאוזני. הוא היה בפינה על הקיר, מעל כוננית גדוּשה ספרים – פעלתן, מלא חיים, מנצח על הדממה.

– אתה כותב סיפורים. לילדים.

לא שאלה. בכל זאת עניתי ואמרתי: כן. לפעמים. כשיש פנאי.

– ספרות זה דבר יפה – אמרה, כאילו לעצמה.

– אהמ…

– וילדים זה דבר יפה.

– נכון.

נשתתקה. ומבטה היה הולך ושוקע בתהומות סמויים; מבט עמוּם סוגר על סוד גדול, רחוק; מסתכל ואינו רואה; ואתה מתבונן בו ואינך רואה מבעדו דבר, פרט לעצב גדול, עמוק.

יראתי לקרוע את השתיקה. זעתי במקומי בחוסר מנוחה. כיחכחתי בגרוני. היא ישבה שם ולא היתה אתי. עיניה, שהיו שקועות עמוק בחוריהן, כאילו מסך ירד עתה עליהן. קמתי ויצאתי על בהונות רגלי.

– שלום, בלה, – לחשתי מתוך נימוס וסגרתי אחרי את הדלת.

– שלום. ותכתוב, לילדים.

לא ראיתי אם קמה, אם זזה באומרה זאת. כבר הייתי בחוץ. ברחתי על נפשי. נסתי מן התוגה שעלתה על גדותיה ואיימה להציף אותי.

ופעם אחרת רק עד המרפסת הגעתי. רציתי לשמוע את קולה, והעציצים היו לי תירוץ. לא הפרזתי כשאמרתי לה שצמחים כה נאים לא ראיתי מעודי. נבוך ממלים אלו, העלולות להתפרש כחנופה ריקה, ניסיתי למהול אותן בדיבורים יתירים. שאלה טפשית נתמלטה מבין שפתי:

– מה את עושה להם, שייראו כך?

– אני… – לעטה ונעצה בי זוג עיניים שיופי עתיק ונדיר משומר בהן, בוחנת אם ראוי אני לאמון – אני… מ־ד־ב־ר־ת אליהם.

נזכרתי רכילות שהיתה מהלכת בקיבוץ, שמדברת היא אל חדרה ואל חפציה. שמעו אותה אומרת “שלום, חדר. אני חוזרת בעוד רבע־שעה”. ממבע פניה ניכר כי היא מאמינה שזו ורק זו סיבת יופיים וייחודם של צמחים אלה שבעציציה. כפפתי גופי וסקרתי את העציצים ואת שוכניהם אחד לאחד, מלטף גבעול ועלה בראשי אצבעותי, והלכתי לי, דומם ומשתאה.

משתי שיחות אלו ואילך, מעין שותפות־של־סוד קשרה בינינו. רק כשמצאו את מחברת שיריה והביאו אותה אלי לתרגמה לעלון ליום־השלושים הבנתי טיבה של ברית־סתר זו, ונתחוור לי שאכן היתה זו ברית־סתרים. ביקשתי, התחננתי שיהפכו ויהפכו בחפציה ובספרים הרבים שהשאירה, שמא יימצא יומן; ולא נמצא. היו בה, במחברת העבה, מחברת משבצות גדולות מפוספסות עם קו־שוּליים אדום משוּך משמאל לדף, שירים אחדים קצרים ופשוטים. רוב הדפים היו ריקים. באותיות גוטיות מסולסלות ובשפת עם־לועז היו כתובים השירים. בצמצום ובצייקנוּת. אם נכתבו בנעוריה או בזיקנתה איני יודע. אם נכתבו ברווחי זמן גדולים או קטנים רק בוחן כתבי־יד יוכל לומר. בכל־אופן שונים היו כתבי־יד ראשונים מן האחרונים, שבראשונים היתה ידה איתנה ורעידותיה מעטות. מכל השירים בחרתי לעלון אחד, ואיני יודע עד היום אם טוב עשיתי, ואם טוב בחרתי. העורך ביקש שניים־שלושה ונתתי לו רק אחד. פטפוט יתר אינו יאה לזכרה, אמרתי. וזה דבר השיר.

אני מדברת אליהם

והם אלַי שׂחים

מטים אוזנֵי־עליהם

פותחים פיהם־פּרחים

אנחנו משוחחים

הצמחים ואני

אני והצמחים

צמחים ללא פירות

ובלי הרבה פרחים..


ביקשתי לחקוק שורות אלו על מצבתה של בלה. אמרו לי שזה יעלה הון תועפות. ויתרתי, שהרי ממילא ינצחו אנשי הכספים. ויתרתי גם משום שידעתי שדרכה היתה לוותר, תמיד לוותר; לסור לצד הדרך ולתת לאחרים לעבור, אם באים מאחוריה ואם ממולה.

אם לומר את כל האמת, היה לו לשיר הזה בית נוסף; בית שלא נגמר. והוא היה מחוּק בשני קווים מצולבים, רעוּדים. איני יודע מה אמת גדולה יותר, השיר כמות שנכתב או כפי שנמחק. ומכיוון שאיני רוצה ליטול על עצמי שיפוּט, אביאו בפניכם.

פעם –

שׂחתי שמחה לצמחַי:

נותרתי בחיים

ונשארתי אדם

אדם חי.

הללויה!

שמעתי אותם נאנחים:

מה יתרון לו לאדם

על פני הצמחים

_ _ _ _ _

בלה מעולם לא סיפרה על עצמה. בכל־זאת התהלכו סיפורים עליה. סיפרו למשל שאימה מתה בלדתה אותה. גם סיפרו שסופר מהולל מסופרי אומות־העולם היה מחזר אחריה עד שנתיאש.

יודעים היינו ששנתיים תמימות הסתתרה בארון בגדים מפני הצורר. רק בלילות היתה יוצאת ומתהלכת בחדר הסמוך, בחשיכה, בדומיה, בחרדת־מוות. אפשר שמאותם ימים סיגלה לעצמה אותו דיבור עם עצמה, בניע־שפתיים ובמשיכת־גבינים ובנדנודי־ראש; אפשר גם קודם לכן נהגה כך. סיפרו שאביה היה סוחר עתיקות עשיר, חנותו מרכז משיכה לתיירים מעבר לים. בא הצורר הנאצי ושדד את כל רכושו, ואת מה שלא יכול היה לטלטל ניפץ. את חפצי־הבית “הצילו” מן הדירה נזירות חסוּדות, בל יהיו לבז לקלגסים. לאחר שיצאה בלה מן המחבוא ושבה למחוז ילדותה ראתה שנותרה יחידה מכל משפחתה. הלכה לאותו מנזר, אולי תמצא שם זכר לילדות ולנעורים, לאבא ואחים ואחות; אם בחפצים שונים ואם במכתבים ובתצלומים. הביאו בפניה כמה חפצים נטולי־ערך על מגש ואמרו לה: “מה ששלך ושל בית־אביך יכולה את לקחת”. נטלה רגליה והיתה סובבת־הולכת במנזר כבתוך שלה; צועדת גאה ומאיימת והנזירות הנבוכות בעקבותיה. רהיטים וכלי־אוכל וחפצי־נוי רבים ראתה והכירה, ולא מלאה ליבה לומר להם “גזלנים”. שאלה על מכתבים ועל תמונות, והנידו בראשיהן. יצאה מהן בידים ריקות ובפחי־נפש.

למחרת, לאחר ליל־נדונים, שבה ועלתה אל המנזר. הלכה ועמדה מול אורלוגין שהיה תלוי בחדר־עבודתו של אבא; ראתה שעודנו מוֹנה ושוקל את הזמן כאילו לא אירע דבר. היו עיניה נעות עם המטוטלת לכאן ולכאן שעה ארוכה, עד ששמעה לפתע את קולה יוצא ואומר: זה שלי, זה של אבי, זה היה של סבי. לא סגרה פיה ולא זזה משם עד שנטלוהו ונתנוהו לה ונפטרו ממנה ומגחלי עיניה. מגחליה עיניה נפטרו, מגחלי גיהינום ספק אם נפטרו.

כיצד עלתה לאונייה לעלות לארץ וכיצד עלתה ובאה אלינו לגבעה סיפור ארוך הוא ותמוּה. סיפור לעצמו. לא אגרר אליו, שלא כל חוליותיו ידועות לי ואלה הידועות אינן מתקשרות. אלמלא בבלה היה מדובר הייתי אומר עורבא פרח הביאן, את החוליות הללו של סיפור המעשה התמהוני.

כשבאה אלינו בחרה לעצמה את ביתה. הא כיצד? רצו לתת לה חדר שנתפנה בבית־הורים. אולם היא ראתה צריף נטוש בחורשה ושאלה אם קשה יהיה להתקין דלתו שתיסגר ולזגג חלונותיו. לא רחוק היה הצריף מבתי־הזקנים וניאותו לבקשתה. כל־שכן שרבו הקופצים על כל חדר, ואף על מחציתו של חדר היו מתדיינים ומתדחקים.

מה הסתבר? יונה היתה דוגרת סמוך לחלונו של אותו צריף, כמטחווי־זרוע ממנו. ראתה בלה אותה יונה דוגרת יום, דוגרת יומיים, דוגרת שבוע; אמרה לעצמה, אם מצאה היונה שזה מקום נאה להקים בו קן, מה אני שארצה מקום טוב ממנו. נכנסה לצריף וניקתה אותו. קירצפה כל אריח ומחקה כל סימן שהותירו בו זיקנה ועזובה ודיירים לשעבר. היתה מנקה וקושרת ידידות עם היונה. זו מנקה וזו דוגרת, זו דוגרת וזו מנקה. ושתיהן מצפות ליום הגדול. היום שבו בקעו הגוזלים היה יום חג לשתיהן. שיר כתבה בלה לאותו מאורע, וטעמי עמי אם איני מביאו. אם לא רצתה לגלות פצעיה בחייה מי אני שאחשפם במותה.

מלבדי היו לה כמה ידידים בין הילדים הקטנים. ומנין לי שידידה הייתי, שקראה לי פעם להחליף נורה שנשרפה ופעם אחרת ביקשה שאנסח לה מברק־תנחומים והיתה כאמור שומרת לי חיוכים. מרבית הילדים היו מפחדים מפניה. פעם ראו אותה ילדי הגן לאחר מקלחת, מייבשת את שערה הפרוּע הדליל, ומאז פשטה שמועה: בלה היא מכשפה. אפלולית־תמיד שבחדרה וריח מוזר שעמד בו חיזקו את השמועה. שאלות תמהוניות שהיתה מציגה לילדים בשפה בלתי־מובנת, בלי לצפות לתשובה, הגבירו את חרדת הקטנים. עירית נשבעה ששמעה אותה משיחה עם יונים ועם בולבולים ועם צוּפיות; היא שואלת והציפורים משיבות והיא מנידה ראשה בדברן. איריס בת החמש הוסיפה משלה וסיפרה שראתה אותה מדברת אל קלפים שפרשׂה טורים־טורים על שולחנה, מרימה קלף ומלחשת, פותחת אחר וממלמלת מלות־קסם. ואילן בעל־הדמיונות גימגם מהתרגשות וסיפר שפעם, בלילה, כשהלך לחדר ההורים שלו, עבר ליד הצריף וראה ינשוף אמיתי עומד על שיח מול חלונה של בלה ומחליף עמה דברים. “ואם אתם לא מאמינים, אז אתם יכולים להתחבא מאחורי החלון אפילו עכשיו, ולשמוע איך היא מדברת עם השממיות.” שהיה חדרה מלא שממיות, ושהיתה אומרת להן שלום ולילה־טוב וחג־שמח – זאת ידעו ילדי הגן “ממזמן”. האמינו איפוא לאילן. נמנו וגמרו שבלה מכשפה, אולם נחלקו הדעות אם מכשפה טובה היא או רעה. הלכו אל תרצה הגננת ושאלו. נחרדה תרצה ואמרה, מובן שהיא טובה. שמעו מה אמרה, אולם ראו חרדתה, ונותר הספק בליבם.

ילדי הגן שמרוּ סודם. אל הקטנים מהם לא ירדה השמועה. וכך היו אורן ודגנית באים אליה יד־ביד לבקש סוכריות, שהיתה נותנת תמיד במאור־עיניים תמורת תודה בלבד. לא היתה מנשקת ומטרידה ושואלת שאלות כמו הסבתות האחרות. מקור לא אכזב של ממתקים היתה להם, והיו חוששים שמא ייבש המקור. יום אחד אזרו עוז ודגנית פתחה ושאלה:

– מתי תמותי?

לא היתה מוּרגלת בשיחה, כל־שכן עם פעוטות, כל־שכן בנושא כזה.

שתקה והרהרה מה תשיב.

– את זקנה־זקנה־זקנה, נכון? – שבר אורן את השתיקה.

עכשיו אפשר להשיב.

– נכון, זקנה מאוד.

– ומי יגור בחדר שלך כשתמוּתי? – לא הרפתה דגנית.

– אף אחד. – פסק אורן.

ורצו החוצה, מוצצים ולוצצים.

פעם קרבה קבוצת ילדים אל הצריף. תוכי שברח מכלובו היו מחפשים. בלה עמדה ותלתה כבסים.

– של מי את?

נצטמצמו שפתיה של בלה. מיצמצה בריסים ארוכים על עינים דועכות ואמרה ברפיון:

– של אף אחד.

– למה אין לך ילדים?

– אינני יודעת.

– אז של מי את?

הבינה שלא תצא בלא תשובה. אמרה:

– של הצמחים.

וכשראתה שהקטנים לא באו על סיפוקם, הוסיפה:

– ושל הצפורם, ושל… החורשה.

דיברנו עם בלה של החורשה, סיפרו אותו יום הקטנים לגדולים. והיה השם בלה־של־החורשה פושט בין הקטנים כולם. לימים התחילו גם הוריהם משתמשים בו, ונגאלים משאלות מביכות.

בלה אהבה את החורף. יש אומרים, משום שמארצות הקור באה אלינו; ויש אומרים, בגלל הסוודרים אהבה את החורף. בחורף היתה רואה את מעשי־ידיה מחממים את הגופות הזעירים של ילדי הקיבוץ. מכונת־סריגה קנו באותם ימים שבאה אלינו, ולא מצאו מתאימה ממנה להיצמד אליה. למדה את המלאכה והיתה מוציאה מלאכת־מחשבת מתחת ידיה; גם כשרעדו הידים.

בחורף לא נפרדה ממטרייתה; מטרייה שחורה שהביאה עמה משם. בקיץ היתה מהלכה לאיטה, שמשייה בידה. הילדים היו שואלים בתמיהה מדוע היא פותחת מטרייה בקיץ. באביב היתה בלה עומדת ומסתכלת בניצת הרימון, כיורדת אל סודות צמיחתו. בסתיו היתה נחפזת לסרוג ולסרוג, סורגת וחולמת על שלכת אלף הגוונים שבארץ הרחוקה, ארץ שילדה אותה והקיאה אותה, ארץ שנופיה יפים וזכרונותיה מרים.

אתמול באה אלי הספרנית. ושמא תמולו של אתמול היה זה, שמאותה שעה שקעתי בדפים אלה ושכחתי חליפות העתים. באה אלי הספרנית. בתוך ספר מספריה של בלה, ספרו של היינריך בל, מצאה דף מצהיב ועליו כמה שורות בכתב־ידה. לא הייתי מעלה על דעתי שבלה התעניינה בביליארד, אמרה לי הספרנית הצעירה. נטלתי ממנה את הדף וקראתי.

הנסיכה ושפת־הסתרים.

פעם אחת, לפני הרבה שנים – אולי ארבעים שנה, אולי חמישים שנה, אולי אלף שנים – חיתה בארץ יפה וקסוּמה נסיכה יפה וקסוּמה. היא חיתה באושר ובשלוה בארמון אביה המלך, בארץ שלגים ויערים ונחלי־מים רבים.

והנה קם מלך רשע בארץ שכנה, שחלם להשמיד את כל המלכים אשר על פני האדמה ולרשת את נחלותיהם. התחיל כובש ארץ אחר ארץ, הורג את מלכה ושוחט את כל צאצאיו, לבל יהיו תובעים לכתר. הגיע אותו רשע לממלכת הנסיכה. קורבנותיו הראשונים היו המלך ובניו. מששמע שיש גם בת למלך, שלח להביאה. והיא סגורה בראש מגדל מבוצר, צריחיו מגיעים לשמיים. זכרה הנסיכה אותה שפת־סתרים שלמדה בילדותה מפי קוסם עברי זקן, שפת עופות השמיים וצמחי האדמה. קראה בצרתה לציפורים. באו ונטלוּה ונשאוּה לארץ רחוקה־רחוקה.

פשטה הנסיכה בגדי חמוּדותיה ולבשה בגדי־אכרים, ולא – – –

קראתי ושבתי וקראתי את האגדה. שמרתי אותה אצלי. אמרתי בלבי, אתפנה יום אחד ואשלים אותה. חוב זה, לפחות, אני חב לה לבלה של החורשה, שראתה בי ידיד.

19.7.73