מַעֲשֶׂה בִּשְׁלשָׁה הוֹלְכֵי־דֶּרֶךְ, שֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם לָלוּן בַּשָׂדֶה, בִּמְקוֹם סַכָּנָה; הָרִאשׁוֹן הָיָה אִכָּר וּבַעַל תַּלְתַּלִּים יָפִים, הַשֵּׁנִי מוֹרֶה הָיָה וְרֹאשׁוֹ קֵרֵחַ לְלֹא שֵׂעָר, הַשְּׁלִישִׁי הָיָה סַפָּר מֻמְחֶה. הֻתְנָה בֵּינֵיהֶם כִּי בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה יִשְׁמֹר הַסַּפָּר עַל שְׁנַת חֲבֵרָיו, וּבְסוֹף הָאַשְׁמֹרֶת הָרִאשׁוֹנָה יְעוֹרֵר אֶת הָאִכָּר שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹמְרָם בָּאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה.
וַיְהִי כֵן. וְהַסַפָּר, כַּאֲשֶׁר גָּבַר עָלָיו הַשִּׁעֲמוּם וְחָשַׁשׁ פֶּן יִתְנַמְנֵם גַּם הוּא, הוֹצִיא מִכִּיסוֹ אֶת הַמִּסְפָּרַיִם שֶׁלּוֹ, הִתְקָרֵב בַּחֲשַׁאי לַחֲבֵרוֹ הָאִכָּר וְגָזַז אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ בְּלִי לְהַשְׁאִיר בּוֹ אַף פֵּאָה; וְהַלָּז, מִי שֶׁהָיָה מְתֻלְתָּל, לֹא הִרְגִּישׁ בִּשְׁנָתוֹ, כֵּיצַד הִשְׁתַּנָּה מַרְאֵה גֻלְגָּלְתּוֹ. בֵּינְתַיִם הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמֶרֶת הַשְּׁנִיָּה, וְהַסַּפָּר הֵנִיעַ אֶת כְּתֵפָיו שֶׁל הָאִכָּר שֶׁיִּיקַץ מִתַּרְדֵּמָתוֹ. אֲבָל הָאִכָּר, בִּהְיוֹתוֹ שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה, הֵרִים אֶת זְרוֹעוֹתָיו וְאָחַז בְּקָדְקֳדוֹ וַיִּתְמַהּ לִמְצֹא אֶת רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ וַיִּקְרָא: “סַפָּר שׁוֹטֶה! הָיָה עָלֵיךָ לְהָעִיר אוֹתִי, וְהֵעָרְתָּ בִּמְקוֹמִי אֶת הַקֵּרֵחַ!”