לוגו
מדוע ירד מעמדה של הדת במדינת ישראל?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הרצאה בסמינריון לרבנים קונסרבטיביים שהתקיים מטעם ההסתדרות, בית־ברל, ב' בתמוז תשכ"ז – 10.7.67


לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר שיחרור ירושלים וגאולת הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים, עת נגלתה לעינינו החווייה המרטיטה, כאשר צעירים יהודים לוחמים, שרובם ככולם רחוקים מזיקה דתית כמשמעה, לחמו כאריות באויביהם וחרפו נפשם למות עד שהגיעו אל הכותל המערבי ואז פרצו בבכייה וחיבקו את אבניו הקרות, באהבה ובהשתפכות הנפש, כמי שעלה בידו לפדות את חמדת לבו מידי שובים־שודדים – אפילו שאלה נכבדה, כשאלת מעמדה של הדת בעם ישראל ובמדינת־ישראל, מתגמדת ונעשית קלושת־משמעות. מה עוד נבקש מבניו של העם הזה בדור הזה?

אבל מעשה לחוד ומדרש לחוד וכשם שאנו מקבלים שכר על המעשה כך נקבל שכר גם על המדרש, בבחינת דרוש וקבל שכר. והשכר שאנו מצפים לו הוא חיזוק שורשי אחדותו של העם היהודי, בין שהוא יושב בארץ ובין שהוא יושב בחו"ל.

אותה אחדות נזדמנה לנו בעת האחרונה בלבוש של סולידאריות מופלאה של כל פזורי ישראל, מסוף העולם ועד סופו, עם מדינת־ישראל במלחמתה ובגאון ישועתה.

השאלה המתבקשת עכשיו היא: האם כדי לקיים לעולם ועד את אחדותו של העם היהודי די בסולידאריות הזאת? האם כוחה יפה לזון ולפרנס, לבדה, את קיומה של האחדות ואין צורך בשום תוספת? הן לא לעולם מלחמות ולא כל מלחמה סופה ישועה מעודדת ומלהיבה.

על כרחינו, איפוא, שנחפש דרכים נוספות לחיזוק אחדותו של העם היהודי; ואחת מהן היא להידבק במורשתו הרוחנית וכידוע זהה מורשת זו עם תורת ישראל, היא דתו.

כיוון שכך שרוי לנו, ואולי מצווה עלינו, לשאול לנתיבות הדת ולמעמדה בישראל; אילו הייתי צריך להשיב תשובה פשוטה לשאלה זו הייתי אומר: מעמדה של הדת בישראל מצויין. והייתי מוסיף: אפשר שמעולם לא היו ימים טובים למעמדה של דת ישראל כמו במדינת ישראל. בלשונו של מוסף שבת הייתי אומר: “טועמיה חיים זכו”.

צאו וראו כיצד שוקקים חיי הדת בישראל: אלפי בתי־כנסת, מאות בתי־ספר דתיים, ישיבות, מדרשות ואוניברסיטה דתית. מאות רבנים, רבנות מרכזית ומוסדות רבנות מקומיים, בכל אתר ואתר. רבנות צבאית, משרד דתות, מערכת בתי־דין דתיים מועצות דתיות, מפלגות דתיות, עיתונים דתיים והוצאות־ספרים דתיות, ועל כולן מאות מושבים וקיבוצים דתיים.

כל החיים הדתיים הללו סמוכים, מי פחות ומי יותר, על שולחן המדינה והציבור ועליהם מתקיימים בכבוד רבבות אזרחים יהודים המשמשים בקודש: דיינים – שמעמדם ומשכורתם כמעמדם וכמשכורתם של שופטים מחוזיים, רבנים, שוחטים, מפקחי כשרות, מורים ומחנכים, תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, פקידי מוסדות דתיים וגו'.

אפילו בקהילות האמידות והמתוקנות ביותר לא היו מעולם אפשרויות כאלה, הנותנות הזדמנות טובה ליהודים דתיים, רבים מאוד, לא רק להזדהות עם הדת אלא גם לזהותה עם חייהם, פרנסתם ומעמדם ולהיות היא והם כאחד.

יתירה מזו, המוסדות הדתיים הללו, המספקים שירותים דתיים וחינוך דתי, ובייחוד מוסדות השיפוט הדתי, פועלים ומתקיימים בגושפנקה ממלכתית, מכוח המדינה והחוק, והנם חלק בלתי־נפרד ומכובד מן המערך הכולל של המימשל הריבוני, האזרחי והצבאי כאחד.


* * *


אולם אין הדברים פשוטים כפי שהם נראים לעין. הציבור היהודי בישראל חצוי לשני מחנות: מחנה דתי ומחנה שאינו דתי, והם חלוקים ביניהם ומתחככים בתדירות, לפעמים בניחותא ולפעמים בריתחה. נקודת־המוקד של המחלוקת וההתחככות היא – מעמד הדת במדינת־ישראל. וממוקד זה ניתזים גיצים של שאלות וקושיות: מה קודם למה ומי עדיף ממי – הדת או המדינה. ומה דמות תהיה למדינה זו – דתית או חילונית. והאם יש להשליט את הדת על כל מערכות החיים או שהיא צריכה להיות “עץ חיים למחזיקים בה” בלבד. ומדי פעם נשמעת התביעה, מצד חוגים חילוניים מסויימים ומצד חוגים דתיים מס ויימים: להפריד את הדת מהמדינה.

אפשר להשיג הסכמת רוב העם לכך שהדת קדמה למדינה, שכן בשלה וממנה צמחו שורשי האמונה והתקווה לראות בתקומת המדינה, אבל אי־אפשר להשיג הסכמה שהדת עדיפה מן המדינה. הסוברים כך נראים כמי שאינם מחשיבים את המדינה וכאילו מוכנים הם להתקיים גם בלעדיה ובלבד שהדת תמשיך בקיומה. מאידך גיסא, יריביהם מתריסים כלפיהם ואומרים: בלי קיום המדינה לא יהיה קיום גם לדת.

על השאלה מה דמות תהיה למדינה חלוקות הדעות עד עומק התהום. רבים מקרב המחנה הדתי טוענים: פשיטא, שדמותה של המדינה צריכה להיות דתית; כלום ייתכן שמדינת היהודים לא תהיה יהודית? ולדידם יש ליהדות רק משמעות אחת: דתית. אך רבים מן המחנה שאינו דתי גורסים: יכול שמדינת היהודים תהיה יהודית גם בלי שתהיה דתית. יתר על כן: מדינה היא מעיקרה ממשות אזרחית חילונית, פשוטה כמשמעה.

ומכאן אל השאלה אם יש להשליט את הדת על כל מערכות החיים או שהיא צריכה להיות עניין למעוניינים בלבד. בעניין זה עשתה מדינת ישראל, בהסכמת רוב המחנה הדתי וחלק ניכר מן המחנה שאינו דתי, כמה צעדים, שתכליתם לאזן בין הרצון לשוות צביון דתי למדינה לבין הרצון לשמור על החופש האזרחי החילוני. המדובר בהקמתם ובקיומם של מוסדות הרבנות והמוסדות הדתיים, בגושפנקה דמלכותא; החזקת החינוך הדתי; הענקת תקציבים ביד נדיבה לקיום השירותים ולסיפוק הצרכים הדתיים; ועל כולן חקיקת כמה חוקים בעלי משמעות דתית, למחצה, ע“י הכנסת. בראש חוקים אלה – החוק הקובע שנישואין וגירושין של יהודים בישראל יהיו לפי דין תורה ומסירת השיפוט בעניינים אלה, באורח בלעדי, לידי בתי־דין רבניים. כיוצא בזה חוק ימי המנוחה, שב”מסווה" של הסדר ענייני מנוחת העובדים והעבודה, הוא מבטיח שביתת המלאכה, המסחר והתחבורה הציבורית, בימי שבת ומועד. לאותו חשבון אפשר להוסיף גם את החוק לאיסור גידול חזיר, אף שהנימוקים לחקיקתו היו לאומיים־היסטוריים. כן קיימת מסכת רחבה של חוקי־עזר עירוניים, אשר במישרין ובעקיפין, משווים למדינה צביון דתי מסויים.

אולם הנמנים עם המחנה הדתי אינם מסתפקים בכך ודורשים חקיקתם של חוקים מחוקים שונים, אשר יבטיחו צביון דתי מירבי למדינה. וכאשר עומדים אנשי המחנה שאינו דתי וטוענים שזו תהיה מדינה תיאוקראטית ויש בכך משום כפייה וגזילת חירותו של הפרט – משיבים אנשי המחנה הדתי שלוש תשובות:

א) ומה בכך שהמדינה תהיה תיאוקראטית? – אדרבא; ב) כל חוק הוא כפייה ומה הבדל בין חוק הכופה תשלום מסים, או שירות בצבא, לבין חוק הכופה שמירת שבת; ג) אין כוונה לגזול חירותו של הפרט לפי שהכוונה היא לפרהסיה של המדינה ושל הציבור ואילו הפרט בביתו יכול להתנהג כטוב בעיניו.

ושוב חוזרים שאינם דתיים וטוענים, שהכלל והפרהסיה במדינה דינם להיות בני־חורין מכל כפייה, בעניינים שבאמונה ובקיום מצוות דתיות, ואלו הדתיים רשאים, ככל פרט, להתנהג בביתם כטוב בעיניהם.

הוויכוח הגדול נטוש, איפוא, על הפרהסיה של החיים, של הציבור ושל המדינה.


* * *


אני סובר שבוויכוח זה אין הדתיים צודקים כל עיקר.

ראשית משום שמדינת־ישראל אינה יכולה להיות תיאוקראטית ודמוקראטית בעת ובעונה אחת. אזרחי ישראל הם דמוקראטיים. גם הדתיים עצמם דבקים בדמוקראטיה הישראלית, נשענים עליה וטורחים להיבנות ממנה, אך בעוד שדרכה של דמוקראטיה לכוון את עצמה לפי רצון העם, או רובו, הרי תיאוקראטיה היא בבחינת “חוקה חקקתי גזירה גזרתי” ואין מה להרהר אחד מדותיה. לפיכך מי שמנסה להיעזר בדמוקראטיה, ובכוח החקיקה שלה, כדי להשליט תיאוקראטיה, לא זו בלבד שהוא עושה את הדמוקראטיה פלסתר, אלא הוא גם נותן חרב בידה לגזור גזירות נגד הדת. מי שנותן ידו לכך שהכנסת תחוקק חוקים דתיים לא יוכל אז למלט את נפש שאי־פעם יעלה על דעתה של הכנסת לחוקק חוקים בעלי משמעות אנטי־דתית.

שנית, המדינה אינה אישיות דתית. היא אינה מצוות ועומדת לקיים מצוות כלשהן, החל מציצית ותפילין וגמור בשמירת שבת קיום המצוות מוטל בעיקר על כל איש מישראל, ואילו החובה המוטלת על כלל ישראל, בקיום המצוות, היא הערבות האישית ההדדית; “ישראל ערבין זה לזה” – אישית, וה“הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא” – גם זו מצווה אישית במהותה. המצווה הדתית היחידה, שאפשר אולי להטילה על המדינה כמדינה, היא בתחום שמירת השבת. אבל הכול יודעים שהמדינה אינה יכולה לעמוד בכך. היא חייבת לקיים שירותים אזרחיים חיוניים ביותר. נניח, שלגבי שמירת הביטחון החיצוני, ע“י הצבא, ישנם היתרים מפורשים מן התורה, אבל הנה, למשל, המשטרה, המופקדת על הביטחון הפנימי, שצריכה לשמור מפני גנבים, אנסים, רוצחים ומתקוטטים, כיצד תוכל למלא את תפקידה אם היא תהיה חייבת בשמירת שבת כהילכתה? וכלום אפשר לו לעולם בלא שמירת משטרה אפילו מי שמבקש לכפות שמירת שבת, על הפרהסיה הציבורית, כלום יעלה בידו להשיג מבוקשו בלי שתעמוד לרשותו משטרה שתרדוף אחרי מחללי שבת? או, למשל, שירותי התקשורת בין המדינה ובין העולם הגדול, שחייבים להתקיים בשבת, שכן אם תהיה המדינה מנותקת במשך יממה שלמה, אחת לשבוע, יקרנה אסון כי לא תדע מה מתרחש מסביבה ו”מתחת לאפה". כיצד לקיים שירותי תקשורת עם שמירת שבת כהילכתה? כלום נמסור תפקידים כאלה וכיוצא בהם לידי “שאבס גוי”? או שמא נקיים בינינו מעין הסכם שבשתיקה שדין יהודי העושה בשבילנו מלאכות אלו בשבת כדין “שאבס גוי”?

יתירה מזו, מי שתובע השלטת שמירת שבת על כל הפרהסיה, מתעלם ביודעין מן הצורך בקיומם של שירותים ציבוריים חיוניים מרובים. מפעלי המים והחשמל, אניות בלב ים, בתי־חרושת שתנוריהם מוכרחים להיות מוסקים ללא הפסק, כיצד יתקיימו על יסוד של שמרת שבת?

שום רב בישראל אינו מטריח את עצמו למצוא תשובות נאותות לשאלות אלו.

הנה כי כן מרַכזים דתיים את עוצמת התקפותיהם על התחבורה בשבת. אכן התחבורה הציבורית, האוטובוסים, הרכבות והאווירונים שובתים בשבת. אך לעומת זאת קיימת תחבורה ציבורית פרטית בשבת, והיא ממלאה את כל חלל הפרהסיה “מזן אל זן”. כלום אפשר לאסור אותה על פי חוק? ישנה תרעומת גדולה של הציבור, שאינו דתי, על שנשללת ממנו האפשרות להשתמש בתחבורה הציבורית בשבת, שהיא זולה יותר ועממית יותר, ורואים בכך גזירה שאין לעמוד בה. היעיז מישהו להטיל איסור גם על התחבורה הפרטית? חוששני שיצטרך להפוך את כל מדינת ישראל לבית־סוהר אחד וגם אז לא יעלה הדבר בידו.

הפרופ' לייבוביץ מלגלג על דרישות אלה מצד הדתיים וטוען שהם מבקשים שהאוטובוס והמכונית ישמרו שבת, אבל היהודי עצמו יהיה פטור מכך.


* * *


וכך אנו מגיעים אל הדרישות להפריד את הדת מן המדינה. דתיים קיצוניים משמיעים דרישה זו כיוון שהם שוללים את מה שהמדינה עושה בשביל הדת. לדידם המעשה שהיא עושה – משמעו שכל השאר פטור ומותר. החילוניים המשמיעים דרישה זו מביעים בכך את התנגדותם למה שהמדינה עושה בשביל הדת, שלדעתם אינו עסק שלה ויש בו משום כפייה עליהם ופגיעה בחירותם.

ואני סבור שאלו ואלו אינם צודקים.

ראשית משום שהפרדת הדת מן המדינה, בנסיבות חייה וקיומה של מדינת ישראל, אין לו כל משמעות פרט למחאה והתרסה.

שנית, עיקרון הפרדת הדת מן המדינה נוצר בתקופות ובנסיבות שונות לגמרי ממציאותה ומנסיבות חייה של מדינת־ישראל. פשוט אין מה להפריד. יכול מישהו לדרוש אולי את הפרדת הדת מעם ישראל. אם מישהו ישמע לו – יבושם לו. אבל מה יש להפריד בין הדת לבין המדינה? כבר אמרתי שהמדינה אינה בחזקת אישיות דתית. היא גם אינה דתית למעשה, אם כי היא יהודית במהותה. זוהי מדינה שהחוק והמשפט השוררים בה הם חילוניים. גם החוקים שחוקקה, מטעמים דתיים, אינם “שולחן ערוך”, אלא חוקים חילוניים, שכוחם יפה להתקיים כל זמן שרוצים בהם והפה שחוקק אותם יכול באותה דרך עצמה לבטלם.

אלא מאי? זוהי מדינה שיש בה יחס מיוחד כלפי הדת. כל מדינה נאורה מכבדת את הדת, כל שכן שמדינת היהודים תכבד את דת היהודים. היא משתדלת לכבד גם דתות אחרות, היא מפרישה מתקציביה לשם קיום שירותי הדת. נניח, שהיא תחליט לקפוץ את ידה ולומר אין לי כל עסק עם השירותים הדתיים או החינוך הדתי – כלום יהיה זה מעשה הוגן כלפי אזרחיה הדתיים? כלום לא יעמדו השירותים הדתיים על נפשם ויבטיחו את קיומם ע“י תרומות וע”י מסים מרצון?

ההבדל יהיה אז שהם יחדלו להיות נתונים לפיקוחם של מוסדות המדינה, ומה הועילו חכמים בתקנתם?

אם יש הצדקה לעקרון הפרדת הדת מן המדינה בישראל הריהי חלה על החקיקה הדתית. מן הדין שהמדינה לא תחוקק חוקים בעלי אופי או משמעות דתית. אין זה עִסקָהּ. דבר זה מרגיז דתיים ושאינם דתיים כאחד. הדתיים טוענים בצדק ש“השולחן הערוך” אינו זקוק לאישור הכנסת. ושאינם דתיים רואים חוקים אלה, בצדק, כחוקי כפייה בתחום האמונה והמצפון.

שעל כן תמה אני על המפלגות הדתיות המרבות ללחוץ למען חקיקת חוקים דתיים לבד מחוק נישואין וגירושין, שטעם חקיקתו הוא הקמת תריס לשם שמירה על אחדות העם, שלא ייחלק לשתית כיתות שאינן יכולות להתחתן זו בזו – הרי כל חוק דתי אחר הוא דבר של כפייה, מקומם וממריד ומשניא ועל כגון זה נאמר: “ולמשנאי אשלם”, אל תקרי למשנאי אלא למשניאי.

שאלה אחרת היא מה מעמד הדת בקרב העם בישראל.

כאמור, העם בישראל מורכב ממחנה דתי ומחנה שאינו דתי. כל אחד משני המחנות מורכב מקיצוניים וקיצוניים למחצה ממתונים ומתונים למחצה. אבל בעוד שהמחנה הדתי הוא פעיל, עומד על נפש אמונתו ומבקש להנחיל אותה, או להשליט אותה, על אחרים, הרי המחנה הלא־דתי הוא פאסיבי ודיו ב“קב חרובין של חופש”, שלא יתבעו ממנו דבר ולא יגבילו אותו בשום דבר. אקטיביותו ולוחמותו של המחנה הדתי נובעת לא רק משום שהוא סבור שהדת מחייבת אותו לכך, לא רק משום שהוא רואה בלוחמה הזאת ייעוד היסטורי ולאומי, אלא גם מתוך קנאה בחילוניים על חילוניותם. כאילו אומרים בלבם, אנו נושאים בעוּלָן של מצוות כבדות וקשות, וכידוע “קשה להיות יהודי”. אך הללו, יהודים כמונו, מתהלכים להם חפשים מכל עול וחיים בנחת. (כיוצא בזה מקנאים אנשים היוצאים לשרת בצבא; כשרואים אחרים שאינם משרתים בצבא – מתריעים על כך לאמר: מפני מה אנו חייבים והללו פטורים).

אעפ“י כן תהיה זו הגדרה פשטנית למדי אם נאמר שאנשי המחנה הבלתי־דתי הם אדישים כלפי הדת. לשמחתנו, כמעט שאין בין הבלתי־דתיים בישראל אנטי־דתיים מדעת, “בזבוז’ניקים” בלע”ז. אך הם גם אינם אדישים. אין לך יהודי בישראל שלא יזדקק לקיום מצווה זו או אחרת. לא זו בלבד שאין מי שמערער על ברית קודש, – ואנשים שהם חילוניים גמורים מביאים את ילדיהם בבריתו של אברהם אבינו בשמחת לבב – אלא גם מקיימים מצוות אחרות. הנישואין והגירושין הם, כידוע, לפי דין תורה – מי שרוצה בכך ומי שאינו רוצה בכך. אין כאן שום סכנה של נישואי־תערובת, שהרי אין במי להתערב ובמידה שישנם כאלה, הם אינם “תוצרת הארץ”. מנוחת השבת במדינת־ישראל יש בה כדי עדות ניצחת שזוהי מדינת־יהודים, אעפ“י שאינם שומרים שבת כהילכתה. בימים הנוראים נקהלים כל היהודים לבתי־הכנסת עד אחד. וכאשר נערך פעם משאל מי רוצה בשר כשר ומי לא – השיבו 95%: כשר. בשנים האחרונות – אולי בהשפעת הנוהג בארה”ב – הלך והתפתח המוסד של בר־מצווה, שאעפ“י שאינו בגדר מצווה כשלעצמו, הריהו בחזקת “מקָרבָן למצוות”. בכלל, סבורני שעצם העליה לארץ והישיבה בה יש בה משום קיום היהדות לא פחות מאשר קיום מצוות עם ישיבה בחו”ל. מי שבא לכאן – המניע לבואו היתה יהדותו. יתר על כן, כאן אינה אורבת סכנת טמיעה או התבוללות לא לו ולא לזרעו. ואפילו יכריז יהודי היושב בישראל על עצמו חופשי שבחופשים ויסרב לקבל על עצמו מצוות דתיות כלשהן – לא יעזור לו הדבר. פשוט אי־אפשר כאן שלא להיות יהודי, שהרי השמים הם יהודיים, האדמה יהודית, הסביבה יהודית וכל יהודי כאן אין לו לאן לברוח מיהדותו, ואם יברח יגיע אליה בבחינת “ממך אליך”.

אולי זוהי אחת המשמעויות של מאמר חז“ל: “ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא”. כלומר ישראל היושב בישראל, אפילו חטא באי־קיום מצוות, ישראל הוא.

יתר על כן, רבים מהישראלים הנחשבים כבלתי־דתיים, ובכללם נוער מן הקיבוצים ומן העיר, הבליטו בזמן האחרון את תהייתם על קנקנה ועל מהותה של היהדות! הולך וגובר צמאונם לחזון נבואי למציאות אלהית, בבחינת “צמאה נפשי לאלקים, לאל חי”, לסודות קיומה של היהדות, למורשת ההיסטורית של עם ישראל. הם שואלים לנתיבות. הם מבקשים לדעת. ובעוד שהוריהם התנערו מכבלי הדת בהשפעת המהפכות שגדלו באווירתן בימי נעוריהם, הרי הבנים מחפשים את הדרך חזרה.

לצערי, אין דורש ואין מבקש להם. אילו היתה מנהיגות דתית בעלת מעוף ותעוזה היתה יכולה לפרוש כנפיה על כל אלה, לקרבם ולחמם את לבם, אך אין מנהיגות כזאת.

הרבנים סוגרים את עצמם במסגרת של מה שנחשב בעיניהם כשלמות עצמית, בבחינת “את נפשי הצלתי”. לאמיתו של דבר הם שבויים בידי דוקטרינה קיצונית, שנתגבשה כאילו מאליה והיא אומרת: הכל או לא כלום. או שיהיו דתיים במאה אחוז או שלא יהיו דתיים כלל.

יודע אני, כי מרכיבי הדת הם: אמונה, קיום מצוות ושמירת הרציפות, המסורת, ושלושתם חתומים בחותם של “לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו”. כלומר אין הדברים ניתנים לחלוקה או לשינוי. יתירה מזו. ההלכה, הפרשנות והפילוסופיה הדתית שלנו, התפתחו במשך אלפי שנים במסלולים שהמציאות הכללית ונסיבות הגורל היהודי קבעו את כיוונם; ומי שרוצה, או מתכוון, לפלס להם מסלולים חדשים יצטרך לכך מאות שנים, אעפ"י כן מסופקני אם בדורנו זה, דור המדע והדעת, אפשר להביא לידי קיום מצוות, בלי להניח לפני כן יסודות של הכרה ושל אמונה עמוקה. ולדידי, האמונה היהודית מיוסדת על הכרה וכידוע יש מחכמי ישראל שטרחו למצוא גם טעם והגיון בכל מצווה ממצוות התורה.

מן הידוע לנו על דורות שעברו, אנו למדים, שעל קיום המצוות שמרו מאוד או תלמידי־חכמים מובהקים או סתם עמי־הארץ. הללו מאהבה והללו מיראה. אך בינוניים שבעם שמרו את המצוות היהדות במידה בינונית כמותם. וכבר אמר בעל “חובות הלבבות”, בשם אחד הפילוסופים: שלא יוכל לעבודת עילת העילות אלא רק נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק, במה שקנהו מן החכמה; אבל זולתם עובדים מפני שאינם מבינים".


* * *


בני דורנו מבקשים להבין אמונה וכאמור אין סתירה בין אמונה לבין הבנה והכרה, בייחוד לגבי אנשים חכמים ונבונים. אך אין מסייעים בידם. פעמים אף דוחים אותם. איני מתכוון רק לדחייה כפשוטה, אלא גם להתנהגות דוחה. והתנהגותם של הרבנים בישראל יש והיא משאירה רושם דוחה ומרחיק. ועדיין לא קמו מתוכם אמיצים שיתנערו וינערו מעליהם כבלי־שיגרה ויירדו מן ההר אל העם. ואם יש כאלה הם מתייראים מפני חבריהם. פעם אמר הרב מימון, דרך שחוק, שאלקים יודע אם הרבנים בדורנו יראים את השם, ואילו הוא, הרב מימון, יודע שהם יראים זה מזה.

גם המפלגות הדתיות ועסקני הדת לא יחיו זרע. הם אמורים על מאבקים פוליטיים קואליציוניים, רודפים אחרי מטבעות מתגלגלים של תקציב ובצר להם מציעים ותובעים חקיקת חוקים דתיים. איני מזלזל, חלילה, במה שהם עושים, כשהם לעצמם, כל שכן בהישגיהם הדתיים. החינוך הדתי, הממלכתי והעצמאי, בתי־הספר העל־יסודיים, בתי־המדרש למורים, הישיבות והאוניברסיטה, הקיבוצים והמושבים, תנועות הנוער וספרות ההגות הדתית – כל אלה הם ערכים ונכסים שנקנו במאמציהן של מפלגות דתיות ואותן מפלגות הן שגייסו לכך גם את סיוען של המדינה ושל מפלגות שאינן דתיות.

אולם עד כה לא גילו שום כוח ויוזמה לסול מסילות חדשות לעם המבקש להזדהות עם יהדותו. בין אלו לאלו, כלומר בין מחנה הרבנים לבין עסקני המפלגות הדתיות, מצויה שכבה דקה של יהודים דתיים, בעלי לב נבון וחכם, והם כואבים את כאב הפער הרובץ בין הדת והמחנה הדתי לבין המחנה שאינו דתי, פער שלפעמים נראה כאילו הוא מתרחב והולך. יהודים טובים אלה מחפשים דרכים לקירוב לבבות. אולם מסופקני אם כבר נמצאו להם דרכים כאלה, וחוששני שלא יימצאו. לכך שתי סיבות: א) מי שמתכוון לקירוב לבבות אמיתי אינו יכול לצפות לכך שהקירוב יהיה חד־סיטרי, כלומר שהאחרים יקרבו את לבם אל לבו, ואילו לבו ישאר במקומו. קירוב־לבבות שכזה אינו אלא כמין מיסיונריות. קירוב לבבות אמיתי חייב להיות דו־סיטרי – משני הצדדים. האם יוכלו אותם יהודים דתיים להתקרב אל הלא־דתיים, כלומר לצעוד כמה צעדים לקראתם, כדי לקרבם? ומכאן לסיבה ב': אם יהודים דתיים יתקדמו לקראת הבלתי־דתיים, ויתקרבו אליהם, כדי לקרבם, יחדלו בעצמם להיחשב כדתיים בעיני המחנה הדתי, על רבניו ועל מפלגותיו. ולפי שברור לגמרי כי המחנה הבלתי־דתי לא יתקרב אל הדת בעיניים עצומות ולא יקבל אותה כמות שהיא, על תכניה וצורותיה ונוהגיה, אלא ירצה לברור לעצמו מה שמתקבל על דעתו ומה שמוצא חן בעיניו, כמין דת סלקטיבית – אנו מגיעים למסקנה שאעפ"י שיש חלקים במחנה הדתי ובמחנה שאינו דתי הרוצים להתחבר יחד אין לראות לפי שעה כל גשר, או אפילו תכנית כלשהי של הקמת גשר, שיגשר ביניהם. הידיים מושטות, הלבבות פתוחים, אך הגשר חסר.

יתר על כן, המפלגות הדתיות, יחד עם הרבנות, שגו, לדעתי, שגיאה חמורה, לא רק בזה שהפכו את ענייני הדת והשירותים הדתיים לנחלה להם ולקרדום לחפור בו מעמד, מישרות וסמכות, אלא גם בזה שמִיסדוּ את הדת והכניסו אותה לתוך מסגרות ארגוניות בלעדיות. בכך חסמו את הדרך אל הדת. למעשה שורר כיום מצב מוזר בישראל, שלפי אין שום יהודי יכול להיחשב דתי ואינו יכול לקיים מצוות דתיות בלי הסכמתם של השלטונות הדתיים. כל שכן שאין איש יכול לעסוק בעניינים הדתיים, או לפעול למענם, אם אין עליו גושפנקה של השלטונות הדתיים האקסקלוסיביים, קרי המפלגות הדתיות והרבנות.


* * *


אביא דוגמה מן המתרחש בהסתדרות. בתוך קרוב למיליון חברי ההסתדרות יש מאות אלפים חברים דתיים. יחסית מספרם גדול אולי ממספרם של כל המצביעים בעד כל המפלגות הדתיות. ההסתדרות רוצה שהם ירגישו עצמם בתוכה כמו בביתם. היא אמנם נותנת להם את כל השירותים שכרגיל היא נותנת לחבריה; אבל היא מרגישה שהם זקוקים גם לשירותים דתיים, ואם היא לא תספק להם שירותים אלה יילכו לחפש אותם אצל המפלגות הדתיות, ולבסוף ימצאו את עצמם מטולטלים בין בית ההסתדרות לבין המפלגות הדתיות.

ההסתדרות ניסתה ומנסה לספק לחבריה אלה את צרכיהם הדתיים. אבל המפלגות הדתיות והרבנות לא רק שאינם עוזרים לה בכך אלא אף עויינים פעולתה זו ומפריעים לה. הם מעדיפים לראות אותה, ואף להראות לה פנים שוחקות, ואפילו לשתף פעולה איתה, רק אם היה תהיה חילונית וכל חבריה לא־דתיים. אבל אם היא מקימה יחידת מפקחי כשרות במטבחיה – פוסלים אותם. היא רוצה לתת חינוך דתי לילדי חבריה – מתנגדים לכך. וכן הלאה.

המלחמה של המפלגות הדתיות והרבנים בעד המונופולין על־הדת־ועל־קיומה, מעבירה אותם על דעתם עד כדי כך הם מעדיפים שהמחנה הבלתי־דתי יישאר כמות שהא. מוטב בלתי־דתיים מאשר דתיים שאינם מאורגנים בארגונים האקסקלוסיביים.

אני, למשל, מיצר על כך שבמדינת ישראל יש רק רבנות אחת והכל כפופים לה. אין זה מטיבעה של דת ישראל. אין זה מטיבעה של שום דת. דברים שבאמונה ובקיום מצוות דרכם להיות פתוחים לקיומם של גוונים וזרמים והשקפות ודיעות. אצלינו אומרים רק כזה ראה וקדש – ואין מי שיעז לומר כזה ראה וחדש.

חוק נישואין וגירושין, שחוקקה הכנסת העניק סמכות בלעדית של שיפוט, בענייני אישות, לבתי־דין דתיים. ומה עשו? הפכו את בתי־הדין עצמם לבלעדיים, ואין יוצא ואין בא. פעם היו בתי־דין אשכנזיים ובתי־דין ספרדיים ובתי־דין תימניים ועוד. וכך היו גם רבנויות שונות. עמדו ועשו את כולם לשלטון בלעדי אחד ומאוחד. לכאורה, זה נראה יפה ויעיל, אבל משעה שנחסמה הדרך בפני גישות שונות ופרשנות שונה, לקולה ולחומרה, של ההלכה, נשארה פתוחה הדרך רק לקיצוניים ולקיצוניות וכל המחמיר מחברו הרי זה משובח.

הנה עלו לארץ כל קיבוצי היהודים מארצות אסיה ואפריקה, יחד עם כל רבניהם ודייניהם. והם מהווים כיום כ־50 אחוז מכלל יהודי ישראל. שם קיימו יהדותם בידם כהילכתה; הם שמרו עליה והיא שמרה עליהם. אבל הם היו תמיד סובלניים, ויותר מזה, הם נטו אחרי הפסיקה של המקילים. כך בנו לעצמם השקפת־עולם דתית ואורח־חיים דתי המתיישבים עם הכלל של “וחי בהם”. אפשר שגם מסיבות חייהם גרמו לכך. למשל, בקהילת היהודים בתימן, שכידוע שמרה בקפדנות על יהדותה ועל דתיותה, לא היו המוסלמים אוכלים משחיטתם של היהודים, ולכן שקדו רבניהם לחפש במדוקדק אחרי מקילים ואחרי הקלות בתחום ההלכה כדי להקטין עד למינימום את מספר ההטרפות, כיוון ש“התורה חסה על ממונם של ישראל”. וכאן במדינת־ישראל נגרפו כל רבניהם ודייניהם של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, שלא ברצונם ושלא בהסכמתם, לתוך מעגל הארגוּניוּת, שגובש ע"י המפלגות והרבנים האשכנזים, ומיני וביה נכפתה עליהם התפיסה הקיצונית. אילו היו מתקיימים בתי־דין שלהם ורבנויות שלהם – היו ממשיכים לנהוג כמנהג אבותיהם ונותנים מרחב גדול יותר להזדהות דתית.

אילמלא כן, ואילו זכינו שבמדינת ישראל יתקיים פלוראליזם דתי, שיש מקום להתגדר בו למנהגים עדתיים מקודשים, לזרמים דתיים רעננים, היינו מגיעים לכך שכל יהודי בישראל ימצא את עצמו בתוך אחד המעגלים הדתיים. ההתחרות ביניהם – תמשוך אליהם. ההתחרות תגרום לכך שידם של המקילים תהיה על העליונה ובסופו של דבר תצא הדת נשכרת מכך.

אוסיף רק עוד דבר אחד ובזה אסיים.

על הפסוק “זה אלי ואנווהו” פירשו חז"ל: “התנָאֶה לפניו במצוות”. ומה לעשות, רבותי, שאצלנו בישראל אין מייחסים כל חשיבות או ערך לנוי של המצוות. מרבית בתי־הכנסת הם קטנים, קלייזלך, נוסח העיירות בגיטו, וגם בתי־הכנסת הבנויים יפה – מנהגי התפילה והמתפללים בהן כמו בשוק. אין הוד ואין תפארת. אין כבוד ואין יראת־כבוד. מה תימה שהנוער אינו נמשך לבית־הכנסת, ואם הציץ פעם הרי הוא נפגע.

כך הוא, איפה, מעמד הדת בישראל. מעמד שהוא מעמד ואינו מעמד ומרובות סביבו השאלות והקושיות, ואילו פתרונן טמון עדיין בחיק העתיד.