לוגו
שם הנושא "מיהו יהודי" – מטעה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הצעת־החוק, שהביא שר המשפטים לכנסת בשם הממשלה, לא באה רק כדי לגדור פירצה בסדרי המינהל שלנו, ולא רק כדי למלא חלל כלשהו בתחיקה, אלא יש בה משום הכרעה בעלת משמעות היסטורית. ועל אף סערת הוויכוחים וההתנגדות שקמה כנגדה אין ספק שבסופו של דבר דווקא היא עתידה שתסיר מכשולים, תסלק אי־הבנות ותשים קץ לוויכוחים עקרים. והעיקר, היא תסייע לכך שתהליכי קיומו של העם היהודי כחטיבה אחדותית, בעלת סימני־היכר ברורים וריבוניים, יוכלו לשמור על תקינותם – הן במדינת ישראל והן בגולה – נוכח הנסיבות והתהפוכות של הזמנים החדשים והמתחדשים.

ההכרעה הזאת נדחתה מזמן לזמן. התחמקנו מפניה, וחיפשנו לעצמנו מיפלט בפתרונות חלקיים וארעיים שהרבו מבוכה, אי־הבנות ומחלוקת ולא פתרו ולא כלום.


 

ביהמ"ש לא שש להכריע אבל הציג אתגר לפני המחוקק    🔗

עכשיו בא הקץ לאותה התחמקות ולאותם פתרונות חלקיים וארעיים. עתירתו המשפטית של האזרח בנימין שליט, – ופסה“ד שניתן בה – כפו על כולנו חובת הכרעה משמעותית שאין ממנה מנוס. ביהמ”ש לא שש לקראת ההכרעה הזאת. הוא עשה נסיון, ללא תקדים, לייעץ לממשלה עצה מסויימת, שהיתה עשויה להביא לביטול העתירה ולשחרר את ביהמ“ש מלהכריע בה. העצה לא נראתה לממשלה וטעמה ונימוקה עמה. לפיכך לא נותרה ברירה לביהמ”ש אלא לקיים את המוטל עליו ולפסוק בעתירה שהובאה לפניו כפי שפסק. אולם השופטים לא יכלו – ולדעתי בצדק – לפטור עצמם מלדון בעומקו של הנושא, שממנו צמחה עילת העתירה, – בלי להכריע באותו נושא לגופו. כל אחד מהשופטים השמיע תוך כדי הדיון את ה“אני מאמין” שלו, ואילו את ההכרעה המשפטית מיקד בית־המשפט בנקודה הנוהלית הפורמאלית של הסוגיה וברוב דעות הוא שלל את סמכותם של שר הפנים ושל פקיד הרישום לסרב לרשום את ילדיו של בנימין שליט במירשם האוכלוסין כפי הצהרת אביהם. בכך פסל את הנוהג שהיה קיים קרוב לעשר שנים, נוהג שהתבסס על הנחיותיו של שר הפנים ונעשה בחזקת סטאטוס קוו. עם מתן פסה“ד בוטל הסטאטוס קוו ונוצר מצב חדש, שאין להחזירו לקדמותו אלא ע”י מעשה חקיקה ברור וחד־משמעי. למטרה זו באה הצעת־החוק שלפנינו. הטיעון נגד הגשת הצעת־החוק כאילו היא פוגעת בביהמ“ש הוא מופרך. זוהי זכותו הבלתי־מעורערת של המחוקק להחזיר את הסטאטוס קוו לקדמותו ואין בכך שום פגיעה בסמכותו או ביוקרתו של ביהמ”ש ומה גם שאיש אינו מבקש שלהצעת־החוק הזאת יהיה תוקף רטרואקטיבי.

לגבי דידי, אילו היתה אפשרות להחזיר את הסטאטוס קוו לקדמותו לא ע"י מעשה חקיקה – הייתי מעדיף אותה אפשרות מכל חקיקה, שיכולה להיות לה משמעות דתית, או אידיאולוגית, ישירה או עקיפה. אפשרות כזאת שוב אינה קיימת.

יתר על כן, ע"י הדיון הנרחב והמעמיק בנושא שממנו צמחה עילת העתירה הציב בית־המשפט אתגר חריף ומפורש לפני הרשות המבצעת שלא תסמוך יותר על פליאטיבים, אלא תפנה אל הרשות המחוקקת ותבקש ממנה הכרעה ברורה – לאן או לכאן – בנושא זה שהעסיק ומעסיק את הציבוריות הישראלית מספר שנים לא מועט.


 

יהודי הוא יהודי כפשוטו וכמשמעו    🔗

ומהו הנושא?

בניבון הוויכוחים הציבוריים מוגדר הנושא כשאלת “מיהו יהודי”. אין אני יודע מי ילד הגדרה זו. אבל, לדעתי, היא אינה מדוייקת ועשויה להטעות. נראה לי, שהמשמעות המטעה של ההגדרה הזאת היא אולי הגורם של סבך הוויכוחים, אי־ההבנות והסערות, שפקדו את הציבוריות היהודית בארץ ובגולה.

מחובתנו איפוא להבהיר לעצמנו ולציבור לפני כל דיון או ויכוח – שלגבי סתם יהודים אין ולא קיימת שאלת מיהו יהודי. כל יהודי – חזקת יהדותו בידו ואין מי שמערער על כך. יתירה מזו: לגבי חזקתו של יהודי כיהודי אין שום הבדל בין יהודי דתי, שומר מצוות, לבין יהודי שאינו דתי כלל. כל בני העם היהודי, כמות שהם, על גווניהם ודעותיהם, יהיו מקוטבים כאשר יהיו – הנם בחזקת יהודים לכל דבר.

ראש הממשלה הראשון, מר דוד בן־גוריון, פנה בזמנו לחמישים חכמים יהודים ושאל לדעתם: מיהו יהודי. רובם ככולם השיבו לו תשובה ברורה וחד־משמעית. אך אילו פנה לא לחמישים חכמים ומלומדים אלא לחמישים, או מאה, או מיליון יהודים, ושאל אותם אותה שאלה: “מיהו יהודי” – היו הללו מושכים כתפיהם ועונים: מה כאן השאלה? יהודי הוא יהודי – פשוטו כמשמעו ומשמעו כפשוטו.


 

הכינויים ישראל וישראלי – נשתנתה משמעותם    🔗

מעניין, שעד כה לא קם מישהו להציג את השאלה מיהו ישראלי. השם ישראל וישראלים הוא כינוי ההתייחסות שלנו לשלישי באבות ששמו היה ישראל. העם היהודי נקרא מאז ומעולם עם ישראל. הארץ הזאת נקראה ארץ ישראל, כלומר הארץ של עם ישראל. אך כשקמה המדינה היהודית היא נקראה מדינת־ישראל. הקמת מדינת היהודים בשטחה של ארץ־ישראל, וקריאת שם המדינה ישראל – נתנה משמעות חדשה למושג ישראליות. עכשיו כולנו מקבלים, כדבר המובן מאליו, שישראלי הוא אדם בעל אזרחות של מדינת־ישראל. וכך יש מוסלמים ישראלים ונוצרים ודרוזים ישראלים ובני בלי דת ישראלים. יכולנו לקרוא את המדינה בשם מדינת היהודים והיינו מגיעים לאותה תוצאה ממש, שהאזרחים היהודים, המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים ייקראו יהודים על שם אזרחותם היהודית.

הווה אומר, שההבחנה בין אזרחותו לבין לאומיותו של האזרח היא הכרח המציאות, ואילו ההצעה לפסוח על ההבחנה הזאת, על־ידי מחיקת הלאום מן הרישום, עלולה להביא שתי תוצאות שליליות: אחת – טישטוש מהותה האמיתית של מדינת־ישראל, שהיא, לפני כל ואחרי ככלות הכל, מדינת יהודים. שניה – ניתוק עבותות הקשר וההזדהות שבין היהודים אזרחי מדינת־ישראל ובין היהודים שבגולה.


 

הלאום – ביטוי לזהותם ולאחדותם של היהודים בזמן הזה    🔗

מאידך יש המנסים לעורר ויכוח אם דת יהודית ולאום יהודי הם היינו הך או לאו; שומר נפשו ירחק מוויכוח זה. כל הדוגמאות שהובאו, ושוודאי עוד יובאו, אינן מתאימות למציאותנו היהודית, כפי שהיא משתקפת היום, הן בארץ והן בגולה. דווקא העובדה שיש כיום יהודים דתיים ויש יהודים שאינם דתיים – מהם אזרחי מדינת־ישראל ומהם אזרחי מדינות אחרות – היא הנותנת שתהיה הגדרה אחת מחייבת לכולם, שתבטא את זהותם ומהותם ואחדותם ללא הבדל. והגדרה זו אינה יכולה להיות אלא הלאום.

השאלה המטרידה את כולנו אינה איפוא אם הדת והלאום כרוכים יחד ואם מי שמוגדר לאומו יהודי הריהו מוגדר בעל כרחו כדתי.

גם אין זו שאלה של סתם־לא־יהודים, יחידים או קבוצות, בני דת אחרת או בני בלי דת, המכריזים על עצמם או מבקשים להירשם כיהודים. אילו זאת היתה השאלה היינו כולנו אומרים להם – ללא כל טענות ונקיפות מצפוניות: עליכם לבקש ולקבל תחילה הסכמה מפורשת של העם היהודי ומוסדותיו המוסמכים. ואם מישהו מהם ירשום עצמו כיהודי – כשאינו יהודי באמת – אין ספק שייחשב בעינינו כמי שמוסר הצהרה כוזבת ומטעה, והוא יובא במשפט.


 

נישואי תערובת – סכנה להמשך קיומו של העם היהודי    🔗

השאלה בפשטותה ובטראגיותה אינה אלא שאלת הילדים הנולדים מנישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים. ולמען הבהירו והדיוק נוסיף, שאין זו שאלה של כל הילדים הנולדים מנישואי תערובת, שכן ילדים הנולדים לאם יהודיה ואב לא־יהודי – נחשבים יהודים לכל דבר. במקרה זה אין האב חייב גיור אם אין רצונו בכך. המדובר הוא בילדי הנשים הנכריות, כשהאב הוא יהודי והאם אינה יהודיה. גם במקרה זה אין מי שיכפה על האם הזאת להתגייר אם אין רצונה בכך. השאלה מצטמצמת איפוא בכך: האם ילדיה של האשה הלא־יהודיה יכולים אוטומטית להיחשב ולהירשם כיהודים, בפריט דת או בפריט לאום, או בשניהם כאחד, רק מכוח היות אביהם יהודי או לאו?

אין אנו רשאים להתעלם מכך, שכל העניין של נישואי־תערובת הוא אסון בשביל העם היהודי. עם המפוזר בין עמים רבים צפויה לו סכנת טמיעה וחידלון אם יתייחס לנישואי־התערובת בשוויון־נפש. הסכנה הזו היא מוחשית לגבי עתיד קיומו של העם היהודי. היא לא היתה קיימת בקרב יהודי ארצות האסלאם שרובם ככולם כבר עלו לארץ־ישראל. אך היא קיימת לגבי יהודי רוסיה, אירופה המערבית ואמריקה. במדינת ישראל היא קיימת לגבי העולים מאותן ארצות וכן לגבי מקרים בודדים של צעירים ישראלים היוצאים לחוץ־לארץ ונפשם חושקת בבנות־זוג שאינן יהודיות.


 

מדינת היהודים מושתת על קשר היסטורי ומסורתי    🔗

מדינת ישראל קמה כדי להציל את העם היהודי, הן מסכנות ההשמדה הפיזית והן מסכנות השמד הרוחני, וכדי להבטיח המשך קיומו כעם בין העמים וכאומה בין האומות נדרנו והתחייבנו, שמדינת־ישראל אינה רק בשביל היהודים היושבים בה אלא גם בשביל כל היהודים שיבואו אליה. לשם כך חקקנו את חוק השבות שהוא חוק יהודי מובהק. אנו נושאים על כתפינו את משא האחריות ואת עומס המאבק על תחייתו ועל המשכיות קיומו של העם היהודי גם אם מישהו יאמר עלינו שאנו שואבים השראה לתנועת התחיה שלנו מתיאוקרטיה. ואם מדינת־ישראל תיכשל במעשה, או במחדל, העלול לעודד את התהליך המאיים של נישואי תערובת בקרב העם היהודי, בין כשהם נגרמו ע“י הטרגדיה של השואה ובין כשהם נגרמים ע”י התפרקות מסגרות החיים היהודיים – היא תמעל בייעודה ההיסטורי ובתפקידה המרכזי כמוקד וכמנוף להבטחת רציפות קיומו של העם היהודי, כעם שיש לו מסגרת אחדותית, שאינה בהכרח דתית אבל מושתתת על עברו ומסורתו. האחדותיות היהודית חופפת את כל עם היהודים, המפוזר בעולם, ומכאן שבסוגיה זו יש להם זכות מלאה להשמיע את דעתם ומחובתנו להתחשב בה. לא נפריז אם נאמר, שמיליוני יהודים בעולם כולו, בני הדור הזה ובני הדורות הבאים והדורות שעברו, ובכללם מיליוני יהודים שעונו ונטבחו בשל יהדותם, הינם צופים בנו כיצד אנו מתכוונים לשמור על הפיקדון הזה של הקיום היהודי וההמשכיות היהודית.

ולא זו אף זו: אנחנו טוענים לזכותנו על הארץ הזאת כיהודים. טיעוננו מתבסס על ההיסטוריה ועל המסורת היהודית. אסמכתא אחרת אין בידינו. בהכרזה על הקמת מדינת ישראל נאמר במפורש שהיא קמה “מתוך קשר היסטורי ומסורתי” של היהודים בכל הדורות אל המולדת הזאת, ואם ננתק את קיומנו משורשיה של המסורת היהודית ומן הרציפות ההיסטורית במה נצדיק את עלייתנו ואת בעלותנו על הארץ הזאת? במה נוכיח שהיא מולדתנו ומולדת אבותינו? האם נסכים שמישהו ידמה אותנו לסתם מהגרים שעזבו מולדתם ויצאו לחפש לעצמם מולדת אחרת להתיישב בה:?


 

אין יהודי אלא מי שהמסורת היהודית מכירה ביהדותו    🔗

התיקון שמציעה הממשלה הוא שלא יירשם אדם כיהודי, לפי לאומו או דתו, אם אינו יהודי כפי שהמסורת המקובלת על רובו המכריע של העם היהודי מכירה בו. וכך אמנם פסק ביהמ“ש העליון בעתירה של רופאייזן. אך לא היינו יכולים לשאת בעולו של התיקון המוצע עתה ע”י הממשלה אלמלא הוסיפה לכך תיקון גם בחוק השבות, שעל פיו יוקנו כל הזכויות של יהודי העולה לארץ גם לבן־זוגו, לילדו ולנכדו לפי חוק האזרחות ולפי כל חוק אחר, גם אם אינם בחזקת יהודים, התיקון הזה מסיר מכשול רציני מדרך עלייתם של זווגת מעורבים הם וילדיהם.

המסורת היהודית, דהיינו ההלכה, קובעת, שילדיה של אם לא־יהודיה אינם יכולים להיחשב יהודים ולהירשם כבעלי לאום יהודי אלא אם כן עברו אקט של גיור, או שאמם נתגיירה לפני שילדה אותם, ויש לך טעמים היסטוריים ונימוקים מעניינים שלא כאן המקום להתעכב עליהם. (ראוי לציין במשפט מוסגר שהמושג לאום, אומה, בא משורש אם, אמא, ברוב השפות השמיות).

עכ"פ זהו דינה של המסורת היהודית.

האם נוכל להתכחש למסורת הזאת? ואם נשמור עליה כלום יהיה בכך משום כפייה דתית? למעשה רשאית הילדים של אם לא־יהודיה לעלות לארץ עם הוריהם ומכאן ואילך אף ייהנו מכל הזכויות ויחד עם זאת יכולים הם להמשיך להיות מה שהינם, כפי שהינם – אם רצונם בכך. אך אם ברצונם להיחשב ולהירשם כיהודים לכל דבר כיצד יוכלו לעשות כן ללא נטילת רשות מאת העם היהודי, בהתאם למסורתו? כאן עומדת למבחן רציני שאלת ריבונותו של העם היהודי על קיומו שלו ועל מפתח־ההצטרפות אליו.


 

העם היהודי הוא מסגרת ריבונית שאין להצטרף אליה ללא רשות    🔗

העם היהודי – או אם תרצו הלאומיות היהודית – אינם בחזקת רכוש נטוש, שכל הרוצה בא ונוטלו לעצמו. זוהי מסגרת משמעותית ומהותית, בעלת ריבונות שאין לערער עליה, וכל הרוצה להיכנס לתוכה עליו לבוא בשער הראשי, לזהות את עצמו ולקבל רשות כניסה. רק משנכנס כדין נעשה אזרח של המסגרת הזאת כשאר אזרחיה.

לצורך הוויכוח הזה הבה נלמד גזירה שווה משתי דוגמאות, שיש בהן משום כניסה של אדם כלשהו, לרשות אחרת כלשהי, ומהו הדין החל בשתי הדוגמאות:

דוגמה אחת – אדם המבקש להיכנס למדינה ריבונית שאינה מדינתו. הוא חייב לקבל רשות־כניסה מידי שלטונות אותה מדינה ולהיכנס דרך תחנת־הגבול הרשמית. ועדיין רבות המדינות שאפילו לצורך מעבר בלבד בתחומן – יש צורך בקבלת רשות. מי שאינו מצוייד ברשות או שמסתנן למדינה כלשהי שלא בדרך תחנת הכנסיה הריהו בחזקת עבריין.

דוגמה שניה – עניין קבלת האזרחות הישראלית.

סעיף 7 בחוק האזרחות קובע: “בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח וכו' – יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על־ידי התאזרחות”. ע“כ לשון החוק. אבל גם כשהחוק הזה בא להקל על התאזרחותו של בן־הזוג אינו פוטר אותו מעשיית מעשה לשם קבלת ההתאזרחות, ע”י הגשת בקשה לשר־הפנים. שר הפנים יעניק לו אזרחות ישראלית – “אם ראה זאת לנכון” (כך מדגיש החוק!). ולפני הענקת האזרחות יצהיר המבקש לאמר: “אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת־ישראל”. האזרחות נקנית מיום ההצהרה" כך הוא הדבר לגבי האזרחות, שהיא מעשה נטול כל אידיאולוגיה ובעל אופי חילוני מובהק. כלום ייתכן שההתאזרחות של לא־יהודי במסגרת העם היהודי תהיה פטורה מפרוצדורה מסויימת ומחייבת וכל הרוצה ליטול אותה לעצמו יבוא ויטול? ומהי הפרוצדורה של התאזרחות בעם היהודי? – הווה אומר: הגיור. אין פרוצדורה אחרת.


 

גיור בכבוד או בביזוי, כבית הלל או כבית שמאי    🔗

אם יש מקום לטענה בדבר כפייה דתית כאן מקומה, וכאן מוקד התסבוכת שלה.

ראשית, אותם ילדים ירצו ביום מן הימים להתחתן עם יהודים. אך קיים חוק – היחיד בין חוקינו החילוניים, שמשמעותו כולה דתית – שנישואין וגירושין של יהודים במדינת ישראל יהיו על־פי דין תורה. הילדים יגיעו אל המחסום הזה כשירצו להתחתן וימצאו עצמם מרומים ונעלבים. מי שרוצה לעשות חיים נוחים לילדים הללו יצטרך לעקור את המחסום הזה מעיקרו ולהנהיג במקומו נישואים אזרחיים. אך נראה לי שהנסיון הזה ייתקל בהתנגדותו של הרוב המכריע בכנסת ובעם.

שנית, השאלה היא: גיור כיצד. גיור בכבוד או בביזוי. גיור כבית־שמאי או כבית־הלל.

בתלמוד מסופר: “מעשה בנכרי שבא לפני שמאי. אמר לו גיירני על מנת שתלמדני התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גיירו. אמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא, לך ולמד”. מקרים כאלה חזרו ונשנו. והתלמוד ממשיך לספר: "לימים נזדמנו שלשה מקרים כאלה למקום אחד (ששמאי דחה אותם והלל גיירם). אמרו: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם. ענוותנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה. ומכאן אמרו חכמים: “לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי”. ובמקום אחר מדגיש התלמוד לאמר: “גר שבא להתגייר אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו” (יבמות מ"ז).

האם בתי־הדין הרבניים שלנו נוהגים בגרים כבית־שמאי או כבית הלל? האמת היא שישנם כאלה וישנם כאלה. אך חוששני לומר שיש יותר בית שמאי מאשר בית הלל. אנו זכאים לתבוע, ובידינו לקבוע, שההלכה וההתנהגות בענייני גיור תהיה כבית הלל. עצם קבלת החוק המוצע ע“י הממשלה צריכה להיות מותנית – תנאי בל יעבור! – שענייני הגיור ייעשו ע”י המקילים, וייעשו בתנאים מכובדים המתקבלים על דעתו של אדם בן־זמננו. הרבנות יכולה למצוא צורה נוחה ומכובדת לגיורם של בני זוגות מעורבים, אם תבין שזוהי תקנת הציבור בזמננו. כשראה הלל שעניין שמיטת הלוואות בשנת השמיטה נועל דלת בפני לווים עקף אחת ממצוות עשה המפורשות בתורה והתקין פרוזבול. וגם בדורותינו אנו – לא מכבר! – כאשר פשטה בעולם שיטת הבנקאות התקינו הרבנים היתר־עיסקה לגבי הריבית ובכך עקפו אחת ממצוות לא תעשה שבתורה. שתי המצוות הללו אינן קלות בערכן משאר מצוות שבתורה וכשהמדובר הוא בעידוד עלייתם של יהודים לארץ, שלצערנו מרובים ביניהם נישואי־התערובת, הרי שזוהי בבחינת “עת לעשות הפרו תורתך”. כל שכן שעצם העליה לישראל יש בה משום חזרה מודעת אל חיק הקיום היהודי, ועצירת התהליך של הטמיעה. גיורם של אלה אינו צריך להיות מסכת עינויים אלא מעין מתן גושפנקא פורמאלית חגיגית לחזרה הזאת.

יש כנראה רבנים שהדוגמה של עזרה הסופר, שגזר להוציא את הנשים הנכריות, הן והנולד מהן, עומדת לנגד עיניהם אולם אותה דוגמה אינה מתאימה כלל וכלל לנסיבות של זמננו.

ראשית משום שעזרא נזקק אז לפתרון מחמיר של בעיית נישואי־התערובת לא רק מטעמים דתיים אלא גם מטעמים לאומיים וביטחוניים של הזמן ההוא. וכך כתוב בספר עזרא: “לאמר, לא נבדלו העם ישראל, והכהנים והלוויים מעמי הארצות כתועבותיהם לכנעני, החתי הפרזי היבוסי העמוני המואבי, המצרי והאמרי… ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”.

שנית, משום שבסופו של דבר הוציאו רק את הנשים ולא הוציאו גם את הילדים, כך שהילדים נשארו רכוש אבותיהם בהתאם למושגי הזמן ההוא.


 

משמעותה של המימרה “קשים גרים לישראל כספחת”    🔗

ויש גם כאלה המנפנפים במימרא הידועה “קשים גרים לישראל כספחת”. אותה מימרא ביטאה את השקפתה ואת יחסה של היהדות לגרים בזמנים ובמקומות ידועים ובנסיבות שהיו אז. אך אין הדבר מתאים לנסיבות של זמננו. (אגב: בעל ה“תוספות” נותן פירוש מעניין מאוד למימרא הזאת, שהגרים קשים לישראל דווקא מפני שהם מדקדקין במצוות ומקפידין בקיומן ובכך גורמים אי־נוחות לסתם יהודים שלא תמיד מדקדקין במצוות ומקפידין בקיומן). הנה כי כן קיים סיכוי סביר שבני־הזוגות המתגיירים הם ובניהם, יהיו יהודים מעולים וטובים גדולתה של היהדות בכך שמעולם לא היתה גזענית לא שמירה על טהרת הגזע היתה לנגד עיניה אלא שמירה על השורש הייחודי הלאומי והדתי. היא קיבלה גרים. לא רק רות המואביה שנעשתה אמה של מלכות בית דוד. שמעיה ואבטליון היו גדולי הדור לפני הלל ושמאי. והיה אונקלוס הגר. ואפילו נבורזראדן רב טבחים – התגייר. ובתלמו מסופר שנירון קיסר התגייר ויצא ממנו רבי מאיר; ובמקום אחר לא נרתעו מלומר: גדולי הדור נטמעו בה (קידושין ע"א).

החוק המוצע כולל שלושה דברים המשלימים זה את זה:

הרחבת תחולתו של חוק השבות גם על בני־זוג וצאצאיהם; הגדרה מי מבני זוגות מעורבים יכול להירשם כיהודי והבטחת סדרים מתוקנים ומכובדים בתחום הגיור – לרבות ההכרה בגיור שנעשה ע"י רבנים קונסרבטיביים וריפורמיים, כך שגם צד זה של הבעיה יבוא על סיפוקו.

אני מקווה, שעם קבלת החוק הזה ע"י הכנסת ייתם הוויכוח, המופלג למדי, על השאלה הקונקרטית הכאובה שהדביקו לה את הכינוי: מיהו יהודי. ואף אם לא ייתם הוויכוח הזה, ויימצאו כאלה שלא ירפו ממנו, הוא יוסר מדרך־המלך של התודעה הלאומית ויידחק אל קרן זווית של יחידים תמהונים, עקשנים ויוצאי־דופן.

הפועל הצעיר 16.2.1970