לֹא תָּמִיד הוֹלַכְתִּיךְ לְעֵינוֹת דְּמִי וָשֶׁקֶט,

לא תָּמִיד הִשְׁקֵיתִיךְ מִבְּאֵר הַדְּמָמָה.

נִגְּנָה לִי הֶמְיַת יְעָרוֹת הַשּׁוֹקֶקֶת

וָאֶשְׁכַּח לַחֲנָם שֶׁל פִּרְחֵי־אֲדָמָה.

עַל שֶׁלֶף שָׂדוֹת אֲלַקֵּט עַתָּה לֶקֶט:

מִלָּה נֶאֱלֶמֶת, תַּמָּה.

הָיִית לִי גֵץ קָט, אַךְ נִיצוֹץ וְגַחֶלֶת,

חָרַדְתִּי עָלָיו בַּל חָלִילָה יִדְעַךְ.

שְׂאִי לִי, בְּלֵיל אֵין־כּוֹכָב וְתוֹחֶלֶת

הִבְעַרְתִּיךְ מַשּׁוּאָה לַתּוֹעֶה וְנִדָּח.

וְאַתְּ בִּשְׂפָתַיִם כְּווּיוֹת מִתְפַּלֶּלֶת:

נְצוֹר הַנִּיצוֹץ, כִּי הוּא דָךְ!

שְׂאִי לִי, בְּיוֹם שֶׁעֶבְרָה בּוֹ וָפַחַד,

שַׂמְתִּיךְ כְּשׁוֹפָר לְקַרְקֵר הַחוֹמָה,

וְאַתְּ רַק חָלִיל – עֲרָבָה מִשְׁתּוֹחַחַת,

בַּעֲצָתוֹ עוֹד בַּת־רוּחַ הוֹמָה.

וּמִכָּל הַשִּׁירוֹת שֶׁחָרוֹן בָּן אוֹ נַחַת,

אַחַת רַק יָדַעַתְּ: יְתוֹמָה.

אצֵא לִי לָעֶרֶב, שַׁלְוָה בּוֹ וָנֹגַהּ,

וְהוּא, הָרָחִים, יַאַסְפֵנִי אֶל חֵיק.

אַקְשִׁיב לְקוֹלֵךְ, לְבַת־קוֹל שֶׁנָּמוֹגָה,

הֵדָהּ אַחֲרוֹן עוֹד גֹּוֵעַ הַרְחֵק.

אֵלַיִךְ אָבוֹא מִדְּרָכַי לְלֹא־רֹגַע

כְּהֵלֶךְ יָחֵף וְשׁוֹתֵק.