לוגו
שִׁבְרֵי לוּחוֹת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(רשימות)

שניהם נפגשו על ראש ההר.

הוא היה יגע־חיים, שבע עמל, תלאה, צער, טרדות, יאושים, תקוות שלא נמלאו ודרישות שלא הושגו…

בלבבו נשא צערו שלו וצער אחרים, צער העולם והרע שבו, צער יגונו המתמיד וצער יאושיו…

צער האומלל, המדוכא, הנענה, הסובל ומכיר את סבת צרותיו… וצער המאושר־המתיאש, שהכיר את יופי העולם ותענוגיו, את מנעמי התבל והבליה, שהרגיש את ההרגשה העמוקה והמבוקקה של העיון וההכרה, את נועם הידידות וצער הכזבה, את תענוגי האהבה ופצעיה; צער המאושר־המתיאש שאינו מכיר בסבת צרותיו וטעמן…

הוא היה מדוכא, מעונה, יגע…

היא היתה מלאת חיים. מלאה אמונה בצדקת האנשים ויושר לבבם, בטוהר הרגשתם ואמתיותם. מלאה ששון החיים וצמאה להם…

שניהם שאפו, שניהם חפצו לעלות… אולם שונות היו דרישותיהם, שונות גם סבות שאיפתם.

הוא חפץ להתרחק מעמק השקר והצביעות, חפץ להשליך מעליו את יהבן של הבריות ולַהגן, להתנער משקר החיים שדבק גם בו…

היא בתמימותה התהלכה. חובבה הכל. התפּעלה והאמינה גם פה בעמק… מה נעלה ונפלא איפא שם במרום!

חדשות נהדרות קותה למצוא שם, לגלות ולהסתכל…

הוא שאף רק לשכוח, למחוק מזכרונו דברים מעליבים, להוציא מלבב דברים מדאיבים…

היא חפצה לרשום בלבבה דברים חדשים, התגעגעה על האי־ידוע, הנסתר, הנעלה שעוד טרם הכירה…

*

בעלותם נפגשו שניהם. –

הוא מצא בה עז, משען, נשיבת רוח טהורה…

היא מצאה בו נסיון, הוראה ודעת…

היא התפעלה והתעצבה חליפות, השתוממה והתיאשה…

חפצה להכיר בעצמה, לחיות את החיים שחלמה להם ושהוא דבר עליהם. היא התגעגעה עליהם…

הוא לא התפעל ולא השתומם, לא שאף ולא קוה…

הוא חפץ רק לנוח ולהתעודד מהחיים שכבר הניחו עליו את חותמם…

היא השלימה את החסר לו. ההפרחה, ההתהוות, הנציצה נשבו עליו ברוחן – ויתנער…

פרחים חדשים צצו בלבו..

וישר לה שירה חדשה, נפלאה, נעלה… את שירת לבבו שר לה…

והיא שמעה, האזינה לו. ובלבבה גדלו הגעגועים הכמוסים, הגעגועים להנפלא ממנה, למה שלא הכירה ולא ידעה. –

הוא היה לה למעורר, למראה דרך.

ואת הדרך חפצה ללכת בלעדו, למצוא מה שיצרה בדמיונה.

והפרחים שבלבבו לא משכוה… פרחים חיים חפצה. והשירה ששר לה לא הספיקה. לשירת־ החיים התגעגעה…

*

ותפן ותרד לעמק החיים.

והמחזות שבעמק רבים ושונים.

מחזות של צער ועוני, לחץ ודחק ומבוכה… פני דאגה, יגון ופחד, פנים מעוותים מכאב עצור…

קול נאקה המולה דקה של התאוננות חשאית…

ופערת פיהם של האחרים הנוהמים בשאגתם, נהמת כפיר, חיות בני אדם…

ומחזות של צער פרטי, יחידי…

בריות בודדות ומתרחקות, הנושאות את צערן הכמוס בלבן ושומרות עליו מעין זר ומיד גסה…

וצערה הכמוס של הנפש הדואבת בפניה מתגלה, מסתמן בתארה…

התוגה מהות נשמתה, לובשת צורה ופורשת צלליה…

ופורשת גם היא בבריות צעירות ורעננות… נשמות אמיצות וכבירות… עינים מריקות אש, דורשות ושואפות… בעלי לב רגש ומזג חם…

ומאחרי זהר העינים האלו משתקף יגון נסתר וצער אי־מובע… מתוך רעידת השפתים התובעות מבצבץ דבר מר וענן כבד על המצח…

ותבין ותכיר את צערם של בני אדם. את צער הכלל ואת תוגת הפרט…

האזינה לשברון לבם ויאושם ותבין להגיגם…

וצערן של בנות מינה ומסתרי לבבה של כל אחת גלויים וידועים לפניה…

והיא חפצה לגהות מזור, להקל, לעזור, לשנות ולהפוך – לעקור את מקור הרעה…

היא פַּנתה מהקוסם והמושך את לבבה… תתמכר בכל נפשה לרעיונה ולמטרתה החדשה.

ותתנכר לגעגועיה ולשאיפותיה הקודמות… הרחיקה את כל מבקש קרבתה…

אולם אך שפלות ועבדות, קנאה ושנאה, קטנות־המוח וצרת־הלב היא פוגשת בכל ונפשה השואפת מתכוצת, סולדת ונסוגה אחור…

ומתגברים באזניה צלצלי שירתו ששר לה שם למעלה ובלבבה מתחילים ומתעוררים, רועדים נימי נפש כמוסים שהתעוררו לשירתו זו…

וצלצלי השירה – מה נהדרים! עולם אחר מקסימים הם, עולם החי בתוכה פנימה…

ומתרוממת היא מתהום הקטנות ומרחפת במלכות החזיונות שלה

וגדל ההבדל בינה ובין הסובב אותה בין הדרישות והמציאות, בין נפשה הגדולה והפּעוטיות המצויה…

והשירה המתעוררת בנפשה מעלה ומרימה אותה, ומלאה השירה הוד וקסם…

והד קולה, נדמה לה, הולך ומגיע אליה ממנו… גם צער הנפש ויגון הרוח שלו משתפך לקרבה. את קול לבבו קורא לה היא שומעת, קול מתחנן לה, קול מתגעגע ואובד בעניו…

והיא הולכת אחרי הקול הקורא…

*

ושנית נפגשו שניהם.

קם וחי בזכרונו חלום העבר… הזדקפה קומתו, התלקחו עיניו, שביב אלהים הבריק בהן… אולם רגע – והאור נכבה…

אז – בעזבה אותו – אבד לו המשען האחרון… ויתרוקן אוצרו הפנימי ויעזבהו האומץ, המעוף הרחב… הוא נפל.

ופנה אורו פנה זיוו, זיו האור הפנימי – יתרונו על אחרים…

ויהי לאור נדעך, למקדש שכבה בו נר אלוה והשביבים הולכים ומתפזרים וכלים…

אז נשתקעה שירתו…

הד השיר ששמעה, שהלהיבה – אך שירת לבבה היתה, אנחות נפשה הטבעית…

הדאבה, המועקה, המחאה שבלב רבות התגשמה בה ומגרונה נתנו את קולם…

געגוע נפשה בקשו מוצא להם, געגועים על מה שלא הושג בחיים, על הנעלם והנפלא, על החלום והנסתר…

והגעגועים גרפוה והיא האמינה כי עליו הם…

ותשנה… לאור מתעה התהלכה, למאור שוא…

פגשתהו ותוכח…

וגדל כאב המשגה מצער האפס…

עולם חי ומלא, מתגעגע ומבקש, חולם והוזה נפגש בעבר ובטל…