לוגו
סעיף ד׳
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אחרי המהפּכה הגדולה, שחידשה את חייה המדיניים של רוסיא כולה, נראה היה, שגם חיינו הצבוריים נתחדשו מעיקרם ובעצם מהותם. דומה היה, שנשתנו העתים שנוי גמור, שעברה שעת הפזור הגדול והערבוביא הגדולה והגיעה שעת הכנוּס והתקוּמה, שעת גיבּוּש הכחות הלאומיים ואחדוּתם לשם המפעל הלאומי המשותף, לשם בנין החיים הלאומיים על יסודות חדשים. נראה היה, שכל המפלגות השונות שבצבורנו מבקשים תקנה לפגעינו מתוך הודאה בעיקר הלאומי, מתוך יעוּד לאומי ותקוה לעתיד לאומי. כל המפלגות שלנו העמידו את צרכינו ותביעותינו הלאומיים במרכז שאיפותיהן ותכניותיהן. ודומה היה, שאנו עומדים בשעה גדולה זו לפני רוסיא המחוּדשת כצבור אחד, המאוּחד בעיקר שאיפותיו ותביעותיו והיודע להגן על תביעות אלו בכחות משותפים ומלוכדים. ותקוה נלבבה פעמה את הלבבות הערים. אמוֹר אמרנו: ההכרה הלאוּמית שנתעוררה — סוֹפה שתנצח את כח ההרגל המרושל וההסתפּקות המטומטמת. קוה קוינו: הלבבות שנשתפו סופם שיעמדו על סוד קיומנו ואחריתנו, סופם שיודו הודאה גומרה בתעודתנו הלאומית הגדולה, בתחיתו הלאומית בארץ אבוֹת.

ותקותנו היה לה, אמנם, על מה לסמוֹך. לבשורת החופש חרדה נשמת ההמוֹנים מתוֹך גיל ותקוה לאומית. בלי שום תעמולה והשפעה מן החוּץ התכנסו ההמונים, בתוקף הרגש הטבעי, מסביב לדגלנו הלאומי. בשוֹרת השחרוּר האזרחי נעשתה להם לחזון התחיה הלאומית. כי הרגישו המוֹנינו בחוּשם הטבעי, שאין גאוּלה אלא גאולה לאומית, שאין לנו תקנה עד שנכנס את נצוצי נשמתנו הפזורים לכל רוח, עד שנכה שרשים טבעיים בקרקע טבעי, במולדת הלאומית.

שני אלה — הודאת כל המפלגות בעיקר הלאומי וחבּת ההמונים לרעיון התחיה בארץ אבות — נתנו תקוה בלבנו, שמעכשיו לא נוציא עוד את האנרגיה הלאומית שלנו לבטלה, לריבי מפלגות וסיעות, אלא נכנס את כל כחותינו הלאומיים ונחדשם במפעל, בעבודת הבנין הלאומי. לצערנו לא ארכו הימים ונתברר, שטעוּת היתה זו בידינו. שעת הכנוס הגדולה עוד לא באה, ועדיין אנו צריכים לבזבז את כחותינו במלחמה כלפּי פנים, כלפּי החצאיות והשניות, המסתפּקת במועט ועומדת בחצי-הדרך, מטשטשת את הצורה ומצמצמת את עצמה מתוך כשלון ורפיון פּנימי. לקוי זה של שניות והעדר מטרה פנימית מטביע עדיין את חותמו הפּגום על חיינו הצבוריים. בעוד שההמונים לבם תמים עם האידיאל של התחיה הלאומית הגמורה — הרי החוגים ״האינטילגנטיים״ המצומצמים, הנשבעים למפלגות שונות, יותר משהם שוקדים על תקנתה של אותה העבודה הלאומית, שגם הם מודים בה, הם רואים חובה לעצמם להלחם במסקנותיו של העיקר הלאומי. האנשים האלה, שמכלל כפירה לאומית יצאו ולכלל הודאה גמורה בעתיד לאומי שלם לא באו, יראים יותר מכל את המסקנות האחרונות. השלימות והחוסן הפּנימי — זהו אויבה בנפש של החצאיות המסתגלת והמתפשרת של קצרי הראות, שאינם רואים את אשר מחוץ לארבע אמותיהם. בשעה זו, כשנשמת העם חרדה, אולי, עד שרשי מהותה, וקול אלהים קורא לנו מן הסערה להטיל את כל כחותינו הפּנימיים לתוך כף המאזנים ההיסטורית — בשעה זו באים קצת תלושים מאתנו, שבויי דוקטרינות ועובדי פרוגרמות, לקצץ את כנפי העם ולגזור עליו צמצום והסתפּקות. קצת אינטיליגנטים שנקרעו מעמם, חברי ״ועדים מרכזיים״ ללא המונים, הממונים על הפּרוגרמות לתיקון העולם, רואים זכות לעצמם לאסור על ההמונים לבקש תקנה לנשמתם הלאומית שלא כ״דין״ שפסקו הם. הם, הממנים את עצמם אפיטרופסים לצבור שלא בטובתו, פוסקים הלכה, במה ידונו שליחי-הצבור, שיבואו להביע את מאוייו ולתבוֹע את תביעותיו של זה, ובמה לא ידונו. הם חשבו ומצאו, שאת גבולות עבודתה של הועידה היהודית הכללית, העתידה להביא לידי בטוי את רצוננו הלאומי, צריכים לקבוע הם ולא, חלילה, ועידה קודמת של באי-כח הצבור העברי בערי המדינה. הם רואים את עצמם זכאים להוציא לכתחילה מעניניה של הועידה את הגדולה והחשובה שבפרובלימות הלאומיות שלנו, את הפּרובלימה של התחיה הלאומית בארץ אבות. וכשעמדו ״אמיצי-הלב״ שבהם, שאינם יראים לכפור בגלוי באחדותנו הלאומית, ודרשו שיוציאו מכלל עבודתה של אותה ועידה את כל מה שיש בו סימן וזכר לאחדות הלאומית שבין יהודי הארצות השונות, הזדרזו רבים מהם ונענו לכופרים, ובלבד שלא להתחבר לאותם המסיקים את המסקנות האחרונות מן ההודאה בעיקר הלאומי, שלא לוותר על ה״אפיטרופסות״, העושה חסד עם ה״פּרובינציה״ שלא בטובתה, ושלא להתיר לועידה לטפּל בשאלת ״ארץ-ישראל״.

וכל זה נעשה, כמובן, בשם עיקרי הדמוקרטיות ושלטון-העם. וכל זה נעשה בחודש מאי שנת 1917, חדשיים ויותר אחרי המהפכה הרוסית הגדולה!..ואין בלבנו חימה על האנשים האלה, המחזירים אותנו לימי הפּזור הגדול וערבוביא הגדולה. ״עלובים הם מקצוף עליהם״. זבובי-סתיו טרחנים הם ביותר, אבל סכנתם אינה גדולה. ההתעוררות הלאומית, שתקפה את לב ההמונים, חתמה את גזר דינם של אפיטרופסי הפוליטיקה היהודית בפטרוגרד. הללו שאין בלבם די אומץ להוציא את המסקנות מן ההודאה בלאומיות העברית, והמבקשים סיוּע בהרגל המרושל, במנהגים שבאו להם מירושה מימי המשטר הקודם, לא יוכלו על כל פּנים לשפוך עוד מרוּחם ומשלטונם על המוני העם. וחבריהם משמאל, שכתבו על דגלם את מיעוט הדמות הלאומית והתרת הקשר הלאומי, לא כל-שכן.


(״העם״, השבועי, י״א סיון תרע״ז).