אין עיננו צרה בעניני דת. אנו מאמינים. כי בתחום המהותי של עניני הדת בישראל יש מקום להידברות בין חוגים דתיים ולא דתיים, וכי לא זה השדה שבו יש לערוך את מלחמות־היהודים בימינו. זה מחייב סובלנות מכל הצדדים. גם מן החוגים הדתיים, החייבים להבין כי הכרחי לנער כמה קליפות שדבקו בדת ישראל באלפי שנות גולה ושאין רוב הצבור יכול לעמוד בהן בימינו; אבל לא פחות מזה מתבקשת סובלנות מן החוגים הלא־דתיים, שלא לדחוק קיצים ולא לרצות הכרעות חטופות ולראות בצו אחדותו של העם משהו נעלה מאי־הנוחות הנגרמת לפעמים על־ידי שמירת מצווה עודפת.
אמרנו עניני דת – ולא עסקי דת. בעסקי דת – שום פשרות. בכל מה שנעשה בשם הדת למטרות ארציות מאד, לפעמים תמוהות ובלתי־מובנות אף למאמינים – שום רתיעה. המערכה של הרבנות הראשית בענין בית המטבחיים “מרבק” היא מערכה מן הסוג השני. במערכה זאת – אין להתפשר.
מדוע זוהי מערכה של עסקי דת? מפני שניתן לבית־המטבחיים הכשר על־ידי רבנים שהוסמכו לתת הכשר מטעם הרבנות הראשית עצמה. רבני הדרום אינם “סנהדר” אמריקאי עלום. הם רבנים של יום־יום ולא רבנים לעת־חירום. הם מקדשים ומגרשים. מכשירים ומטריפים כל יום והלכתם – הלכה. המערכה המתנהלת נגדם על־ידי הרבנות הראשית – אינה, איפוא, על כשרות הבשר אלא על כשרות הנוהל והסמכויות והאינטרסים הרבניים וחלוקת האינטרסים ביניהם שספק אם היא מעניינת את הציבור הדתי עצמו.
כאשר אינטרסים של קבוצות כאלה פוגעים באינטרס של הציבור כולו – לא זו בלבד שמותר אלא שזוהי חובה של כל איגוד ציבורי להתייצב לימינו. וזוהי קודם כל חובתו של ארגון ציבורי כהסתדרות המאגד בתוכו כמיליון וחצי נפשות, לא רק לצרכי איגוד מקצועי אלא לצרכי דברים רבים אחרים שהם מעניינו של אותו צבור. אספקת מיצרך עממי כבשר ומחיריו הם אחד מן הדברים האלה. החלטתה של הרבנות בתל־אביב להסיר את ההכשר מן הצרכניות העממיות בשל מכירת בשר שהוכשר בדרום – רק הוסיפה על הפגיעה ואפשר היה מראש לשער שתעורר סערה בציבור של רבבות צרכנים מהם גם דתיים, שכבר אינם יודעים מרוב מבוכה מי מתיר ומי אוסר בעסקי כשרות או מתי שחיטת־כשרים – כשרה ומתי שחיטתם פסולה.
על החוגים הדתיים בארץ הזאת לזכור שלא זו בלבד שלא כל יהודי בקי בחושן־משפט וביורה־דעה, אלא שגם לא כל יהודי קורא את “הצופה”, כדי לדעת מאחורי איזה רב עומדת הפעם המפלגה הדתית־לאומית ומאחורי מי אינה עומדת. ממילא אינו יודע מה המסקנה מזה לגבי כשרותו של קורקבן שנמצאה בו מחט או של סירכה בריאה של פרה או של בית מטבחיים שלא הוקם על דעת המפלגה הדתית־לאומית. אלא שבסוגייה זאת של “מרבק” גם “הצופה” נתון, כנראה, במבוכה לא מועטה. הוא מרגיש היטב, כי בענין זה אי־אפשר לנהל מלחמת “ערכים”, וכי אין לך דבר המבזה כל כך ערכי דת ומסורת כמו המערכה הבין־רבנית הזאת שהועתקה אל חיינו הממלכתיים מעומק־עומקה של גלות, ממחלוקות של ראשי־הקהל ומתקיפותם של בעלי־טכסא.
מבוכת “הצופה” היא ענינו – וענינו בלבד, אך אל ינסה לשמש מורה הוראה לאחרים. הודעת מזכיר ההסתדרות וחברים אחרים בישיבה האחרונה של הועדה המרכזת בענין מחירי הבשר והכשרות – לא זו בלבד שהיתה במקומה, אלא שיש לברך את ההסתדרות שמצאה שהות בעצם הימים האלה לתת את הדעת גם על ענין ציבורי זה. מחיר הבשר להמוני־העם הוא ענין שמצווה וחובה להסתדרות לענות בו וראוי שחוגי הרבנות יטו אליה אוזן.
אשרנו, דיונים והודעות אלה של בית ההסתדרות עדיין אינם צריכים הכשר לא של “הצופה” ולא של הצופים האחרים לכשלונו של בית המטבחיים “מרבק” מכל חוג שהוא.
★
חכמינו אמרו: הרוצה שיחכים – ידרים. מי שעוקב אחרי־פיתולי הרבנות הראשית, “הצופה” והמפלגות הדתיות בענין בית־המטבחיים בדרום יכול להחכים לא רק בעניני בשר ושיווקו ובכל הנטפל אליהם בדרך. הוא יכול להחכים בעניני חברה. אם אלה יכולים להיות בימינו פני מערכה רבנית נגד בית־מטבחיים דרומי שהוכשר – יש מקום להרהורים נוגים למדי על פניה המתחדשים של חברתנו.