ספק אם יש עוד ארץ בעולם החייבת לרופאיה כפי שחייבת להם הארץ הזאת. כל אותו ענין של זקיפת־גו יהודית שאנו משתמשים בה שימוש אליגורי לציין קומה רוחנית, גאון יהודי ואנושי בעיקרו, יש בו גם ענין כפשוטו: גו זקוף, קומה לא שחוחה יציבה בריאה – בקיצור; קנקן לא סדוק. את זאת עשו הרופאים. רופאי נפשו של העם הוליכו אותו במעלה הר. רופאי הגוף הכשירו לכך את גופו.

איננו יודעים כמה מתים נותחו. למשל, בעמק יזרעאל לפני שלושים או ארבעים שנה כדי להקים בו דור של ילדים חכליליים שתוחלת־חייהם ארוכה מתוחלתם של ילדי אחרים. לא שמענו אז על מלחמת־המצווה ולכן לא שמענו על איזה שוטר דרוזי שמביא זוג עינים למשרד הרב בשקית או על זקיף המחזיר לב בשקית פלאסטיק. יותר משהרופאים ראו את האדם כצירוף קפריזי של קצת אברים מתפרקים הם ראו אותו כאדם. החובש – אחות ממין זכר – המוּכּר עד היום לרבים מיושבי העמק, שהיה עובר רכוב על חמורו בחגורה של ישובי העמק ונודד מישוב לישוב כדי לראות שלומו של ילד זה ובריאותו של זה – נתן לבריאות הארץ ואזרחיה ולתוחלת החיים שלה יותר משנתנו לזה עשרות קרביים וכבדים ולבבות מנותחים מן המתים. הוא לא ציפה בשערי המכון הפתולוגי כדי לדעת אם שגה. הוא עשה את הכל כדי לא לשגות.

איננו יודעים אם החובש או הרופא שהיה מבקר אותנו בחדר־הילדים בקיבוץ האמין יותר מחבריו היום בהשארת־הנפש. אבל לא היה לנו כל ספק כי בצאתו מביקור אצל חולה – הוא השאיר את נפשו שם. ובין אם היתה לו אסכולה רוסית, שכל כולה חוויית־לב רגשית; או אסכולה גרמנית, שעיקרה רציונליות ושכלתנות – הוא לא ראה מעולם את המוות כנקודה נוספת, עוד יעד במטרה, שבה אפשר לבחון או להשלים מעשיה של הרפואה. המוות, טען לפנינו בשעתו אחד הרופאים המהוללים מיוצאי גרמניה, מוכרח להיראות גם לרופא כנקודה של כליון שמעבר לגמר. שאין להביאו בשום פנים בחשבון כשלב בעבודת הרפואה. בשעה שרופא רואה גם את המוות כאחד השלבים של עבודת המרפא או כאחד משלבי ההוכחה הרפואית – ואם הכרה כזאת חיה בהכרתו בעת טיפול בחולה – הוא מועל בלי־דעת בשליחותו האנושית העיקרית. עולמה של הרפואה הוא עולם גדול. עולם המחר הרפואי – עולם גדול מאד. עולמו של האדם החי הנתון באותו רגע – הוא עולם כל העולמות ואין למעלה ממנו. ההכרה התמידית של רופא כי בין כה וכה נוכל לנתח אחרי המוות ולהיווכח – עושה עבודתו תהליך נמשך של ניסוי ואימות־הניסוי, אבל עוקרת אותו משליחותו האנושית שלשמה נוצר. הוא חוקר איך להציל עולם־של־אנשים מופשט – אך מתעלם מן האדם עצמו.

★

הרפואה הולכת ומתפתחת אך מחלת העם מעמיקה. והמחלה המעמיקה איננה דווקא מורשת מנהגים ומסורת שאבד עליה כלח ושאיננה יכולה להתמודד עם התקדמותה של המאה הזאת. המחלה המעמיקה היא קוצר־רוח של העם לגבי עצמו. הוא איננו מוצא חן בעיני עצמו. איש אינו מוצא חן בעיני אחיו. וכל אחד סבור שאילולא אחיו – היינו מוצאים יותר חן בעיני העולם. אילולא אחינו מן המזרח הנחשל – היינו עומדים היום ראשים־וראשונים בסולם העמים יודעי קרוא וכתוב. אילולא הדתיים האלה – לובשי בגדים ארוכים מגדלי זקן וחובשי ספסלים – היה שמנו יוצא לתהילה כמתקדם בעמים. וכל צעיר יהודי מתקדם היה בא לכאן והארץ היתה נגאלת. חוסר־החן הפוליטי שאנו מגלים בשלטון – אין בו כדי לזעזע מוסדי עם. יש ממשלות עם חן יש ממשלות בלי חן – עם יכול לחיות גם אם ממשלתו משקרת לו פה ושם. אבל חוסר־החן שאנו מגלים איש באחיו וקוצר־הרוח הנלווה להם והסלידה – כן, הסלידה – המתלווים לפעמים לקוצר הרוח הזה הם שורש אסון והתפוררות.

★

אך השאלה איננה אם אנו מסכימים להשארות הנפש או לא. השאלה היא אם לגבי מאות אלפי אנשים מאמינים אנו יכולים להפחידם מללכת לבית החולים. השאלה איננה רק מה חושב ד"ר שיבא כרופא, על עיני לאחר מותי. השאלה הרלבנטית יותר היא מה אני עצמי חושב על תפקיד עיני לאחר מותי ומה חושבת על כך רעייתי וילדי. כל עוד לא קבע חוק שגופי לאחר מותי שייך לציבור – לציבור החיים ולא לציבור המתים – אין לרופא שום זכות עדיפה על לבי מאשר לבני או לרעיתי או מאשר לאמונתי התפלה בשעה שחייתי. אם צוואתי בעניני ממון היא קודש־קדשים בחברתנו צוואתי בענין אזני ועיני וחטמי ולבי וכליותי – מקודשת לא פחות. ואם אין צוואה – זכות הירושה על החומר היא לקרובים לי ביותר. רק אם אין צוואה – זכות ההכרעה על גורל עיני התותבות היא בידי הקרובים לי ביותר.

29 בספטמבר 1967