שינה-טויבה היתה אשה עניה. היא כלכלה את ביתה באיזה סדר, אם גם עגונה היא מבעלה ולה ילדים שלושה. בדבריה ובמהלכה היה לה נימוס. לא קבלה על רוע גורלה, לא דיברה סרה גם על אישה, שהלך מאתה והניחה בלי סיוע ויסוד. אלוהים ממרום מנהיג את עולמו ומחלק מנות מנות לבריותיו, לזה נותן מעט ולזה הרבה ולזה לפעמים אף לא כלום. ואם הוא בין קרובים יפריד לו נצפנו עלילות…
היא תפרה בעתות הפנאי לבנים לאחרים, ומזה מצאה סיפוקה בדוחק. בימות השבוע בישלה בכל יום מרק ותפוחי-אדמה, ורק לעתים רחוקות עלה דג-מלוח על שולחנה. אולם את יום השבת כיבדה, ואם לא בדגים, הנה במעט בשר קנוי מן השוק. בערב היום ההוא רחצה גם הילדים בחמין, סרקה את ראשיהם ותלבישם כותנות לבנות. ילדי ישראל לא כילדי הגויים המה. עשיו הוא אדום ולו רחבי ארץ בעולם הזה, יעקב הוא יושב אהלים ומשרת הוא את מלכו של עולם.
פעם עזרה בהכנת חתונה אחת, שחגגו אותה בשכונה הקרובה, ונתנו לה תרנגולת חיה למתּנה. בני לוטון נדיבים היו וידעו לשׂמח לב בודדה. שעשוע לילדים! דבר חי אוכל ורואה ומרגיש בתוכם; ולא ידעו כי סופו לשחיטה. שוחט ובודק בישראל ממלא את החוק כבימי המזבח ומכסה את דם הנשחט. מורטים את הנוצות, פותחים את הגוף, משפשפים אותו במים, ואחר-כך מקיימים בו דיני מליחה לכל פרטיה. מצוות רבות לנו, כדי לצרף את הלבבות.
אחרי שנאפה הלחם ליום המכובד הסיקה שינה-טוֹיבּה את התנור בעצים יבשים ושׂמה את בשר-העוף בקדירה על האח. העצים מקרקרים ומשמיעים קול. ניצוצות ניתזין. והנה כמו קולה של התרנגולת נשמע, שארית נשמה מעולם האמת נדבקה בגוף הנשחטת והיא צועקת מגוֹדל החום. האשה עמדה נבהלה לפני פתחו של גיהינום, הסירה מהרה את הבשר מעל האש ותרץ אל הרב דמתא לספר לו את דבר המאורע. עצם לא נשברה בעוף, לא ניקבה הגרגרת, אבל גם השמעת-קול על האח היא דבר “שאלה”; ועל הרב להורות ולשפוט כדת מה לעשות.
הוא קם מכסאו ולקח מארון-הספרים ספרים ארוכים וגולים לחפּשׂ ולעיין בהם. בינתים חקר ודרש אם באמת האזינה השואלת קול יוצא מהתרנגולת הבּשוּלה. לבו על האשה הדלה ובקש למצוא אמתלה, שאך הטעה אותה חוש-השמיעה. אבל כיון שהרגישה האשה שכאן יש “גבית עדוּת” גמורה ושבאמרי פיה תלוי הדבר אם יאָכל הבשר אם לא, התאמצה להטעים לפני הרב כי אמנם כך וכך היה הדבר וששמעה קול-אנחה יוצא מהקדירה. ראה הרב שאין מוצא וחָשש שמא באמת נתגלגלה נשמה תועה באותו חי, וגם נתן על לבו שעכשיו אין אנשים כשרים בדוֹר לתקן את עוון הנשמה, כי יברכו על הזבח. הוא קיבל על עצמו לאמר מזמורי-תהילים בכל יום חודש שלם לזכר אותה הנשמה, ורמז לרעיתו שתתן לעניה חלק מהבשר שהכינה ליום השבת. את העוף כרכו במטלית לבנה, קראו לקברן ונפקד עליו להביא את הצרור לקבר ישראל.