לוגו
עד מתי?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

צרת הלוקאוט והשביתות עדיין במקומה עומדת. נשנה הפעם שוב אותו החזיון, שאנו רגילים בו בחיינו: הסכסוכים בין הפועלים ובין נותני־עבודה פורצים בנקל ואינם מסתיימים אלא בקושי גדול ולאחר זמן רב והפסד מרובה לשני הצדדים וקלקלות גדולות לחיינו הכלכליים ותגבורת ההתמרמרות והאיבה, המכשירות קלקלות חדשות לעתיד.

ביום ט' בשבט הופיע פתאום על במת חיינו ועד זמני של “אגודת עובדי הבנין” והכריז הפסקת עבודה בתל־אביב ויפו. למחר נכנסו שני הצדדים, להצעת הועד הפועל של עירית תל־אביב, למשא־ומתן בהשתתפות השלטון העירוני שלנו – והעלו חרס בידם. העתונים, דעת קהל, הסתדרות הציונים הכלליים התחילו צועקים אל המוסדות המרכזיים שלנו. ההנהלה הציונית והועד הלאומי מינו ועדה של שלשה חברים לבירור הסכסוכים, ועדת השלשה התחילה דנה ומדיינת עם שני הצדדים. בכ“ב בשבט, לאחר הישיבה השלישית של ועדה עם שני הצדדים, הסכימו באי־כח הקבלנים להכנס לבוררות בלי שום תנאי ולחדש מיד את העבודה. ואולם עכשיו לא די היה בזה: כדור השלג הלך וגדל בהתגלגלו במדרון. רוח של “מלחמת־מעמדות” תקף את שני המחנות. ה”חזית" נתארכה. אחרי תל־אביב באה חיפה. מדת ההתלהבות הלכה וגדלה מיום ליום. בכ"ט בשבט התקיימה מועצה מיוחדת, שנקראה מטעם הועד הלאומי ושהשתתפו בה באי־כח בעלי התעשיה ונותני העבודה, הסתדרות העובדים הכללית ומוסדותינו המרכזיים. המועצה ביררה לכאורה את השאלות בירור עניני ופרינציפיוני ובחרה בועדה, שהוטל עליה לעבד חוקה מסוימת לעניני העבודה. ועדת העבודה מלאה את ידי ועדת השלשה הנזכרת לעיל להמשיך את בירור הסכסוכים בתל־אביב. ועדת השלשה נכנסה שוב לישיבה, או לישיבות, עם באי־כח שני הצדדים והחליטה מה שהחליטה. שלשום, באחד באדר, פרסמה ועדת השלשה את החלטותיה, ואתמול הודיעה מועצת פועלי יפו, כי אין היא מודה בהחלטות אלה, כי ועדת השלשה עברה על סמכותה, נכנסה לבוררות בלי הסכמת באי־כח מועצת פועלי יפו, הכניסה בפסק הדין שלא ברשות את שאלת לשכת העבודה, ולפיכך – “ממשיכה בינתים מ.פ.י. את פעולותיה בענין הלוקאוט”. פירושם של דברים בלשון בני אדם פשוטה: ולפיכך נהפך הלוקאוט לשביתה.

זהו המצב כיום, שלשה ועשרים יום לאחר מעשי השגעון והחטא הלאומי־הצבורי של הכרזת ה“לוקאוט”.

וכשבאה עלינו צרה זו של “לוקאוט” הכיר הצבור בחלקו הגדול, כי האחריות למעשה כבד תוצאות זה היא על מכריזי הלוקאוט. אף התאחדות בעלי־התעשיה לא נמנעה מלסמן מעשה זה כ“צעד נמהר”. כי על כן ברור הדבר: “עצם הענין של בטול עבודה, בין בצורת שביתה ובין בצורת הלוקאוט, הוא חטא לאומי במצבנו הכלכלי והמדיני”, והאחריות למעשה החטא היא על הפותח בדבר. ואולם בשעה זו אין לפטור את מועצת פועלי־יפו מן האחריות להמשכת המצב הזה. הקבלנים הודיעו, שהם מוכנים להשמע לבוררים ולחדש את העבודה מיד. הקבלנים קבלו עליהם את פסק־הדין. לעמדה זו לא יכול להתיחס בחבּה שום אדם, שאינו מצווה ועומד על אמת מפלגתית פסוקה ושאינו מודה, כי המפלגה או המעמד צדקו בריבם לעולם, בכל המקרים, בלי יוצא מן הכלל.

ודאי יש לה למועצת פועלי יפו נמוקים מעשיים משלה להתנגד לפסק־דין זה. אפשר שפסק־הדין אינו מוצדק בכמה מפרטיו. טענתה של מועצת פועלי־יפו כנגד החלטת ועדת השלשה בענין לשכת העבודה אינה בלתי מבוססת. מכיון ששאלה זו היא אחד מעיקריה של חוקת־העבודה הכללית, שניתנה ענין לועדת העבודה, לא היה טעם וצורך לדון עליה במקרה פרטי זה, ובדין רשאים הפועלים לדרוש, שבענין זה ישאר לעת עתה המצב הקיים ולא יקדימו ליצור עובדות קודם שתקבע ההלכה בחוקה הכללית. אולם דרך קונטיטוציונית אחת היתה לה למועצת־פועלי־יפו: למסור מודעה, שהיא מערערת על החלטתה של ועדת השלשה, להביא את הדבר לפני ועדת העבודה או לפני המוסדות המרכזיים, ולקיים לפי שעה את פסק־הדין, בלי שינתן לו מתוך כך תוקף של פּרצדנט. דרך אחרת אין. הסירוב לקבל את פסק־הדין מבטל את עיקר הבוררות. אין אדם, או צד, יכול לפסוק דין על עצמו בדבר שהוא נוגע בו, ואף אם טעותם של הדיינים מסתברת מאליה.

ודאי: אפשר להעמיד את נגודי המעמדות והאינטרסים לא על שורת הדין אלא על שורת הכח הממשי. ואולם במקרה זה צריכים היחסים להיות ברורים. במקרה זה אין טעם להכנס לועדות משותפות, לדבר על בוררות, לשתף את המוסדות המרכזיים בסכסוכים.

אפשר שמועצת פועלי־יפו עומדת על נקודת ההשקפה הפשוטה, העירומה והמסקנית של מלחמת־המעמדות. אבל אם כך אין לה אלא לעמוד על נקודת־השקפה זו תמיד, בכל המקרים והשאלות. אין לאחוז את החבל בשני ראשיו.

וכדאי היה לדעת: היש קונטאקט מספּיק בין מועצת פועלי יפו ובין מנהיגי הפועלים? האמנם מוכנים הללו לקבל על עצמם את האחריות לעמדתה של זו? האפשר לקיים על־יד עמדה זו את דעותיהם של המנהיגים בעניני הציונות, העיקר הלאומי, הארגון הלאומי? וכי אין סתירה בין עמדה זו ובין יחסיהם אל ההסתדרות הציונית, אל הקונגרס הציוני, אל הועד הלאומי, וכו'?

(“הארץ”, ג' אדר תרפ"ה)