ישראל ישעיהו היה פולמוסן חריף־עט, שאינו מותיר התקפה על תנועתו ללא מענה וללא נימוק משכנע. הוא שקד גם על טיפוח המוראל הפנימי בתנועת העבודה, על רימום הישגיה, על למידת לקחים מכשלונותיה וקשייה ועל ביצור אחדותה הדמוקראטית־הפנימית

כאשר הוא יוצא להתקפה נגד יריביה של תנועת העבודה – אין הוא בורר במלים. למשל, בנתחו את תוצאות הבחירות לכנסת השלישית ב־1955, הוא אומר, כי “חירות נושאת עדיין בחובה את ענבי הרעל של הפאשיזם, כפי שנתגלה בכל נוולותו בנאומיו של מנהיג מפלגה זו לפני יושבי המעברות ודרי שכונות־העוני”. כך הגדיר לפני כשלושים וחמש שנים את התופעה שאנו קוראים לה היום “נאומי הכיכרות” ונתן ביטוי לסלידתו מ“חירות” כתנועה פאשיסטית וממנהיגה מנחם בגין.

כל אלה באים לידי ביטוי ברשימות הבאות:

★ אין אלטרנטיבה לתנועת הפועלים (1968)

★ חוק שירות התעסוקה

★ מסקנות מהבחירות (1955)

★ הביקורת העצמית

★ שערוריית “חירות” בכנסת (1956)

★ עיתון יומי למפא"י

★ בעקבות הוועידה השמינית של מפא"י

★ מערכות מפא"י ב־1958

★ הבחירות לוועידת מפא"י ב־1959

★ “חירות” בבדידותה (1959)

★ “קואליציית־ניר” בכנסת (1959)

★ המרקחה של המיעוטים