לוגו
לשון של פלמינגו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מאז אותו יום קראנו לו פלמינגו. הכינוי דבק בו. היתה לו לשון; פעלתנית וטרדנית. אבל הסיפור אינו עליו.

הסיפור הוא על נערים ונערות בני שתים־עשרה עד שש־עשרה בימי המצור על ירושלים. בני השש־עשרה וחצי היו כבר בעמדות. בני השבע־עשרה — בקרבות. מול הלגיון הערבי הירני.

בסוף ארבעים ושבע נשלחתי מטעם ההכשרה המגויסת לפלמ“ח בכפר־גלעדי לרכז את קן התנועה המאוחדת בירושלים. במקביל הייתי אמור ללמוד באוניברסיטה העברית, חלום חיי. כשפרצה מלחמת העצמאות ביקשתי לחזור להכשרה המגוייסת ולהילחם לצד חברי. המפקדים שלי בירושלים סרבו לאפשר לי לעזוב את העיר. צריכים אותך כפלמ”חניק מאומן בעמדות (נוטרדם בעיקר) ובמקביל צריכים אותך ואת מאות חניכיך בתנועת הנוער למבצעים מיוחדים, שיועילו לעיר הנצורה ויעסיקו את הנוער המובטל מלימודים בתעסוקה פרודוקטיבית.

הסיפור הוא איפוא על אותו נוער, חניכי תנועות הנוער, חניכי המדריך שטרם מלאו לו שמונה־עשרה, בימי המצור על ירושלים.

ומעשה שהיה כך (או בערך כך) היה:

הוטלו עלינו שלוש משימות. לגדל ירקות לעיר המורעבת בעמק המצלבה, להכשיר את הדרך הרומאית העתיקה העולה ממוצא לירושלים למעבר ג’יפים, ולהכין שדה־תעופה קטן לנחיתת מטוסים קלים.

היינו יוצאים כל בוקר, מעדרים או טוריות על הכתף וסלים בידיים, צועדים בשלשות ובשירה אל מקום העבודה, ושבים הביתה לאחר יום מיוזע מלאי סיפוק וגאוה. כולנו עם כובע טמבל על הראש, בגדי חקי של אתא, פאטס (חותלות) ונעליים גבוהות מסומרות.

הבעיה העיקרית היתה הרעב. אמנם התחשבו בגיל הילדים ובעבודה הפיזית הקשה ונתנו לנו מזון מעבר למנות הקצובות המצומצמות של העיר הנצורה, אבל הרעב היה כבד ומכביד. גם המים היו במשורה. מימיה אחת לאיש, אותה מלאנו ממי הבאר בחצר ליד קן התנועה. פינקו אותנו בקופסאות בוליביף וסרדינים, אבל הכמות היתה זעומה. 1מגוחכת. והילדים בתקופת גדילה, ובמאמצים גופניים שאינם רגילים אליהם.

הבונוס המפתיע בעסיסיותו ובכמויותיו היה המטעים הנטושים של הכפרים הערביים העזובים, שעברנו בדרך. הילדים היו פושטים על העצים העמוסים, שאין להם קוטף ובעל־בית, וזוללים עד כאבי־בטן, תותים וענבים ושזיפים ותאנים ומשמשים מתולעים ומה לא.

הבעיה הגדולה שלנו, המדריכים, היתה האחריות על שלומם של הילדים, שהרי ההפגזות על העיר ופרבריה לא פסקו יומם ולילה. הבטחנו להורים המודאגים לשמור על הילדים, אבל היו אלה הבטחות ללא כיסוי. ההורים מסרו לידינו את הילדים בלב ולב. רק מעטים שמרו על הילדים משועממים, מפוחדים ומדוכאים בבתים המסוגרים והאטומים. הורים נבונים הבינו מה גדול הסיפוק של הילדים שנוטלים חלק פעיל בהתגוננות ומה חשובה הצוותא בימים הקשים הללו.

אחר ההצלחה הגדולה בגן הירק בעמק המצלבה, אליו הפנינו את מי־הביוב של רחביה להשקותו, הוטלה עלינו משימה קשה יותר, סלילת הדרך הרומאית והכשרתה למעבר כלי־רכב. בידיים. ידיים קטנות מזיעות, מיובלות, צורבות וכואבות. ידיים שלא הרפו מן המעדר והטוריה במשך כל היום.

גידול הירקות, השקייתם והבאתם אל תושבי העיר הנצורה, שכבר חודשים לא ראו ירק טרי, היתה הכנה קלה ונעימה למבצע הקשה והמפרך של הכשרת דרך בת אלפיים שנה, שמעולם לא נסעו בה כלי־רכב ואפילו חמורים ופרדות התקשו לעבור בה.

פינינו את הדרך מסלעים ואבנים, הרחבנו ויישרנו אותה מתחילתה במוצא תחתית ועד סופה בכניסה לעיר.

הפרטים זכורים לי במטושטש. הם נמחצו־נמחקו תחת מוראות המלחמה ההיא. מרביתם הודחקו־הורחקו מפני האימה, הרעב והמוות, ששטפו את העיר הנצורה ואת התושבים, שלא ברחו ממנה בהפוגה הראשונה.

השירה, היחד והתרומה לעיר הנצורה ולתושביה, עזרו להתגבר על הרעב הכבד המציק ביום ובלילה, על אימת המוות של נפילות הפגזים ורעמי התותחים ועל הספק אם נשרוד את המצור על העיר.

מתוך כל האמור, הזכור והנשכח, המובלט והמודחק, עולה בי, בשכבי על הגב בעצימת עיניים ובמבט לאחור, תמונה של מעגלים מעגלים של חניכים בגיל העשרה, בנים ובנות רעבים ומבוהלים, משופעי עליצות נעורים (פרדוכס? כן.) מנגבים זיעה ממצחם בכובעי הטמבל, מניחים את המעדרים ואת הסלים העשויים מצמיגים ישנים, מאחוריהם ומתחלקים במנות האוכל המצומצמות. יושבים ולועסים ומהרהרים. ומתוך החבורה נשמע קולו של נער אחד חכמולוג, שבפה מלא ותוך כדי לעיסה איטית פותח ואומר: אתם יודעים מה הדבר הטעים ביותר שיש בעולם?? שואל ועונה: לשון של פלמינגו. אין דבר טעים מלשון של פלמינגו אפויה או מטוגנת. מתובלת בעדינות בעשבי תיבול. ולימון. קראתי באנציקלופדיה. כל הלועסים את הבוליביף החלו מאיטים את לעיסתם ומקשיבים. והוא, מנגב את משקפיו בשולי חולצתו וממשיך: רק במסעדות בודדות בעולם, בפריס ובניו־יורק ובנאירובי אפשר למצוא לשון של פלמינגו. אתם יודעים מה? אני עכשיו לועס את הלחם הטבול בשמן הסרדינים וחושב על לשון של פלמינגו ומרגיש טעם נפלא בפה שלי. תנסו ותראו. קראו לעברו אידיוט ואהבל וחכמולוג ודגנרט ופסיכי — אבל בסתר הלב כולנו קינאנו בו שהצליח לחוש טעם נפלא כזה בפיו. מה הפלא שאיש אינו זוכר את שמו האמיתי של אותו נער בגיל העשרה, שהכינוי פלמינגו דבק בו עד יום מותו, לפני שנה־שנתיים. היו ששיבשו את כינויו וקראו לו פלֶגו, קיצור של פלגמאט, אבל כינויו האמיתי היה פלמינגו.

יהא זכרו ברוך.




  1. “מגוכחת” במקור. צ"ל מגוחכת – הערת בן יהודה.  ↩