לוגו
סכסוכי־עבודה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פתאום, כמו על־פי החוק המסתורי של השנות המקרים, עבר עלינו נחשול של סכסוכי־עבודה, של שביתות והשבתות, של פולמוס־מעמדות, – לפי שעה: פולמוס־דברים ומלחמת־נייר, כנהוג בראשית־מדון, אבל אחירתם – מי ישורנה? והסכסוכים רבים ושונים – סכסוכים במפעלי תעשיה, סכסוכים בחקלאות, סכסוכים במסעדות, סכסוכים בין פועלים ומעבידים, סכסוכים בין פועלים ופועלים (הסכסוך בסביבת הדר), סכסוכים הנוגעים יותר לצדדים עצמם וסכסוכים הנוגעים יותר לארגונים העומדים על גביהם (סכסוך המסעדות). וקשה לעמוד על ה“חוק” הפנימי של כל הסכסוכים האלה, על הסבות והגורמים שהביאו לנחשול זה. במציאותנו הכלכלית ודאי אין למצוא את הגורם הטבעי לנחשול פתאומי זה: הימים האלה אינם לא ימי עליה יתירה ולא ימי ירידה מיוחדת בכלכלתנו, שום דבר לא נשתנה ולא נתחדש לכאורה בנידון זה בימים האחרונים דוקא. אולי אפשר למצוא את הסבה “הטבעית” לגאוּת זו של “פולמוס־המעמדות” בתקופת החום הגדול, שאנו עומדים בה?

אין זה מעניננו, ואף אין הדבר ביכלתנו, לברר, להחליט ולהוציא משפט, מי האשם בכל מקרה מן המקרים האלה. אין גם תועלת ב“פסקי־דין, שהצדדים אינם נזקקים להם ולא יקבלו אותם. האופי המשותף לכל הסכסוכים האלה הוא, מצד אחד, התערבות בלתי מוצלחת ביותר, התערבות עצבנית ופסקנית, של המוסדות והארגונים משני הצדדים (ב“גלוי־הדעת” של אלה, שהעתונות אינה מספיקה ליתן את כולם, יש הרבה “ספרות”, הרבה רתחנות של פולמוס, האשמות והערכות חריפות, ומעט מאד מן הבירור העניני והפרינציפיוני) – ומצד אחר: “ריגולציה” ותחוקה חד־צדדית על־פי עיקרים, שלא תמיד הם מתאימים למציאותנו הכלכלית, נטיה יתירה של כל ארגון לפסוק הלכה לעצמו ולעשות דין לעצמו ולהטילם חובה והכרח על הצד השני. אין לנו חוקת־עבודה כללית מוסכמת, שתהא חובה גמורה על שני הצדדים, ועל הישוב כולו, ובינתים כל צד מחוקק לו את חוקת העבודה שלו והוא אומר להטילה על הצד השני שלא בטובתו. ענין לשכות־העבודה, למשל, אפיין, או הרכבן, תפקידיהן וזכויותיהן אינו מוסכם עוד כלל וכלל בין הצדדים, ובינתים סבורים אנשי לשכות העבודה של הפועלים בכל מושבה וכפר, שהם זכאים לא רק לשמור ולהגן על הארגון שלהם כלפי פנים ולהלחם לו בדרך הבירור וההסברה כלפי־חוץ, אלא גם לכוֹף את הצד השני על כל סעיפי ה”שולחן ערוך" שקבעו לעצמם, ואין הם רואים, שכל סדוּר חד־צדדי של יחסי־העבודה, שהצד השני לא נעשה שותף לו ואין הוא יכול להשפיע עליו, אינו חובה על הצד ההוא ואין אחריותו עליו. סדור היחסים יכול לבוא רק אם בדרך של חוקת־עבודה לאומית־כללית, העומדת על יסוד ההנחה, שעניני העבודה הם לא דברים שבין שני הצדדים לבד, אלא הם ענין לאומי וציוני כללי, ואם בדרך ההסכם המפורש והחפשי של הצדדים, ואינו יכול לבוא, על־כל־פנים בתנאי המציאות שלנו, בדרך הדקרט והגזירה של צד אחד: קבלו דעתנו וחוקינו. בחוגים רחבים של הצבור יש סימפתיה רבה למלחמתו של הפועל לעיקר העבודה העברית והם רואים את מלחמתו כמלחמתם. אבל אין הם יכולים לקבל את כל פסקי ההלכות והמנהגים של מוסדות הפועלים כחוקים שאין להרהר אחריהם. סכסוכים מעין מעשה הדר אין בהם כדי להוסיף כח ומשקל לחוקי־העבודה של לשכות ההסתדרות ולעשותם חובה על אחרים. –

הספרות של גלויי־הדעת לא תוסיף כלום מבחינת הבירור הפרינציפיוני של שאלות־העבודה החמורות ולא תתן כלום מן הבחינה המעשית לישוב הסכסוכים הרבים והשונים. על־ידי פולמוס לא יכלו את פולמוס־המעמדות. אף ההכרזות הכלליות של אלה, המגנות את השביתות, ושל אלה, המגנות את ההשבתות, לא יועילו ולא יתקנו הרבה. יאָמרו הדברים בפעם האלף ואחת: אין תקנה לקלקלה גדולה זו של סכסוכי־עבודה ופולמוס־מעמדות אלא בחוקת־עבודה כללית של הישוב, שתהא חובה על הכל ותקבע נורמות ברורות ומסוימות לעניני העבודה וליחסיה. על הצורך החיוני שבדבר עמד לכאורה הישוב כולו זה כבר, אלא שתמיד נמצאו עכובים ומעכבים משני הצדדים גם יחד. הנטיה לסדור חד־צדדי של הענינים, שאינו מביא בחשבון את רצונו, את עניניו, את דעתו ונטיותיו של הצד האחר, גדולה ביותר גם פה וגם שם. ויחס הזלזול, שחוגים “תקיפים” שבישוב נוהגים במוסדותינו הלאומיים העליונים, מעכב גם הוא את יצירת חוקת־העבודה הכללית של הישוב, המחייבת משמעת וכפיפות למרוּת לאומית עליונה. ואלה הבועטים בעיקר העבודה העברית, ודאי לא יקבלו ברצונם הטוב חוקת־עבודה לאומית, אשר אותו עיקר משמש לה יסוד היסודות. כנגד אלה אין עצה ואין תחבולה אחרת אלא לחץ צבורי מתמיד, לחץ של ממש בחיי יום־יום, לחץ ניכר ומורגש בכל יחסי הצבור, מוסדותיו ומפעליו. מלחמה לעיקר העבודה העברית, לשלטונו של עיקר זה בחיינו ללא תנאי והגבלה, מציאותם של חוגים “נייטרליים” רחבים, שיצאו למלחמת־מצוה זו ולא יסתפקו ב“סימפתיה” ובהחלטות אפלטוניות לטובת העבודה העברית – זהו תנאי קדום הכרחי לסודר עניני העבודה שלנו, ליצירת יחס האמון מצד אחד ויחס החובה והמשמעת מצד אחר, שאי־אפשר בלעדיהם להסדר לאומי־כללי של עניני העבודה.


(“הארץ”, כ“ז באב, תרצ”ב).