לוגו
באזני הציונות הכללית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אותה המחלוקת הידועה בציונות: מה עדיף ממה, ההון הפרטי או ההון הלאומי, התישבות פרטית או התישבות חלוצית – אינה קיימת, אינה צריכה להתקיים בשביל הציונות הכללית האמתית, בשביל הציונות העממית, שבאה לאחד, לגייס ולהפעיל את כל הכחות, שיש להם ערך ויש בהם צורך לבנין העם והארץ, מפני שהגשמת התפקידים הגדולים של בנין לא תבוא בכחותיו של מעמד אחד בלבד, אלא יש צורך במאמצים משותפים של כל חלקי האומה, של כל המעמדות יחד.

והרי למעשה יש שתוף אינטרסים בבנין המיוני, שרק העוורון המפלגתי או המעמדי יוכל להתעלם ממנו. ולא רק מבחינת הנצח, מבחינת העתיד הציוני, אלא פשוט מבחינת האינטרסים הממשיים של כל חוג בישוב ובציונות. צבור הפועלים מעונין בהון הפרטי ובאיניציאטיבה הפרטית, מעונין בהתפתחות התעשיה, בהתפתחות המטעים, בהתפתחות הבנין שהאיניציאטיבה הפרטית מביאה אתה. כל זה מרבה את יכולת הקליטה של הארץ, יוצר אפשרויות-עבודה חדשות בשביל פועלים יהודים, מרים את רמת-החיים של הפועל. אין הציונות הכללית מסכימה בדיעבד ומאין ברירה לאיניציאטיבה הפרטית, אלא היא מתיחסת אליה יחס חיובי לכתחילה. משום שאין דרך בבנין הארץ, ויש רק דרכים, ומשום שיש תפקיד לאומי גדול לאיניציאטיבה הפרטית. הרי ראינו מה עשתה האיניציאטיבה הפרטית בארץ במשך השנים האחרונות. היא גאלה רבבות דונמים אדמה, נטעה אלפי דונמים פרדס, השקיעה מאות אלפים פונטים בתעשיה, יצרה מאות בתי חרושת ובתי מלאכה. אבל כשבאים ואומרים: האיניציאטיבה הפרטית, ורק היא בלבד, תביא לנו את הגאולה, היא תבנה את הארץ, עברה שעתם של החלוציות, של ההון הלאומי, – הרי גם זו אינה ציונות כללית, משום שגם זו רואה רק שטח מצומצם לפניה. לא כל ארץ-ישראל היא איזור המטעים, גם היום יש עוד תפקידים גדולים בהתישבות החקלאית להון הלאומי, לחלוציות. יש אזורים של הפלחה, של משק מעורב, שהאיניציאטיבה הפרטית לא תביא להם גאולה. חקלאות זו מחייבת סבל רב, קרבנות מרובים, מאמצי לא אנוש, אשר האיניציאטיבה הפרטית לא תעמוד בהם. לא רק בעבר בלבד היו תפקידים כאלה לחלוציות ולהון הלאומי. עוד לא נסתיימו תפקידינו בעבודת ההתישבות בארץ-ישראל.

ועוד זאת: כל קולוניזציה אינה ענין כלכלי לבד, אינה ענינם של המתישבים היחידים לבד, אלא היא קודם כל ענין לאומי-מדיני, המצריך הון לאומי, קרבנות לאומיים. את הדבר הזה היו צריכים לזכור קודם כל אנשי המפלגה הממלכתית שלנו. אם בכל העולם נעשית עבודת ההתישבות בכח המדינה, בכח המרכז המוסמך של העם, בכח המרות הלאומית העליונה, שכחה יפה להטיל מסים על היחיד ולכוף אותו על חובתו הלאומית-המדינית, הרי אצלנו צריכה למלא את התפקיד הזה המרות הלאומית העליונה שלנו, אשר אמצעיה הן התנדבות לאומית, הון לאומי של רשות. לא די לדרוש מאחרים משטר קולוניזציוני, ומה אם הדרישות לא יועילו, כשם שלא הועילו עד עכשיו? את ה“משטר” הזה אנו צריכים ליצור בעצמנו, בכח מפעלנו וקרבנותינו, אנו צריכים למלא את התפקידים הממלכתיים האלה, אחריותם של אלה היא על ההתנדבות הלאומית, על “ההון הלאומי”.

ומרות לאומית עליונה בעניני כלכלה אין פירושה רק תפקידים מסוימים בנוגע להתישבות, אין פירושה רק עזרה לעלית החלוצים ולהתישבותם על קרקע לאומית, יש גם צורך בקונטרולה, בהדרכה ובהשגחה על ההון הפרטי. יש צורך בקואופרציה של ההון הלאומי וההון הפרטי בבנין הארץ, ופירושה של קואופרציה זו היא לא רק השלמת גומלין אלא גם השפעת גומלין. המשק הלאומי שלנו, כלל כל המעשים והמאמצים לבנין הארץ, ראוי לו שיהיה משק תכניתי, היודע להמנע מהתחרות, מפעולות תפלות או כפולות וסותרות זו את זו. ויש בצורך קודם כל בקונטרולה על ההון הפרטי, שלא ישכח את האינטרסים הלאומיים הכלליים, ולא תהפך לפעמים הפעולה הפרטית לרועץ לשאיפה הלאומית הכללית. החזיונות השליליים בחיינו הכלכליים, הבאים מאותה נטיה טבעית של ההון הפרטי “להיות אדון לעצמו”, ידועים ואין צורך לעמוד עליהם. ענין הספסרות בקרקעות, הנטיה לזלזל בעיקר העבודה העברית, הם דוגמאות מובהקות לקלקלותיה ולתקלותיה הגדולות של “חרות הפעולה האישית” ונטית הבצע של היחיד, העלולה להעשות סכנה לאומית. ועוד בימים האחרונים היינו עדים לתופעה מאלפת בנידון זה. ההון הפרטי, שנוצר בארץ בעזרתו של ההון הלאומי, בכח הקוניונקטורה, שיצרו הציונות והפעולה הלאומית בארץ, עמד לבקש לו שדה חדש ל“פעולה האישית החפשית” שלו. הוא הלך לקפריסין, במקום שאין “מרות לאומית” וחובת עבודה עברית וכדומה, ליצור שם מרכז חדש לפרי ההדר ולהעמיד מתוך כך התחרות להתפתחות תעשית ההדר בארץ-ישראל.

כללו של דבר: אי-אפשר לנו בלי הון לאומי, בלי מרות לאומית עליונה בחיינו הכלכליים.