נָתִיב בְּנוֹזְלִים / אלג’רנון צ’רלס סווינברן, תרגם אברהם רגלסון

עוֹד הֵם יוֹשְׁבִים, מְשִׂיחִים כְּמוֹ בִּסְעוֹד,

וְהִנֵּה רוּחַ קַל מִמִּזְרָח, וַיֶחֱזַק הָרוּחַ מְאֹד,

חָזֹק וְקָדֹר, עַד עָבַר עֻזּוֹ אֶת דֹּק.

וְחִיל אָחַז הַיָּם, כְּמוֹ מִשִּׁבְרוֹן-לֵב יִנְאוֹק,

אֲנָחָה רוֹדֶפֶת אֲנָחָה מִדֵּי יִנְשׁוֹם,

וְהַיָּרוֹק לְמוֹ כְּחוֹל-בַּרְזֶל יָעֹם,

וְחָמַק מֵעַל פָּנָיו הַזִּיו הַמְּעָט.

אָז הִתְאַזֵּר טְרִיסְטְרַם, תָּפַס מְקוֹם-שַׁיָּט,

וַיִּקַּח אֶת הַמָּשׁוֹט וַיַךְ, וּבְכָל מְאוֹדוֹ חָתַר

בִּפְנֵי מְלוֹא רוּחַ קָדִים וְזַעַף-יָם, גָּבָר,

וַיַּעֲמוֹל; וְכָל הַשַּׁיָּטִים חָתְרוּ בְּעֹז, אַךְ הוּא

הֶעֱצִים פֹּעַל כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה, כִּי נִלְאוּ;

וְאִיסוֹלְט, בְּעֵינֵי בְלִי-חֵטְא צוֹפִיָּה בּוֹ כְּשִׁיתוֹ בַּמָּשׁוֹט

כִּי אֲהֵבַתְהוּ קֹדֶשׁ, כְּמִשְׁפַּט הַבְּתוּלוֹת,

שׂוֹשׂ אֲצִילִית עַל גְּבוּרָתוֹ-פְּאֵר

וּבָטֹחַ בּוֹ, וְרָחֹם פִּלְאוֹ. אַךְ לִבָּהּ – הַרְהֵר:

"אִלּוּ חַנַּנִּי אֵל, וְעָשַׂנִּי גֶבֶר-אָדָם

לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה עִם אֵימֵי אֶרֶץ וְיָם,

כִּי אָז אִוִּיתִי הֱיוֹת אִישׁ אֲשֶׁר כָּזֶה"; – כִּי אָדַר

הָלְמוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר גָּאוּ מֵימֵי-מִשְׁבָּר,

וּבְקֶצֶב נָקִי, כְּמוּסִיקָה עַזָּה, פָּלַח

יָשָׁר בְּעַד הַגַּל הַמִּטַּלְטֵל וְדָכְיוֹ הַלַּח.

וּכְמוֹ לַחַן, לִפְנֵי מֶלֶךְ רָם יְנֻגַּן,

כֵּן – לְנִצָּחוֹן – הַנְּגִינָה עֲשׂוּיַת הַכָּם בְּאֵיתָן,

וְהָאֵץ הָאֳנִי בְדַרְכּוֹ בִּמְחִי-מְשׁוֹטִים חָלָק

עַל פְּנֵי מִרְצְפוֹת לֶב-יָם אָפֹר, בְּקֶצֶף נֶאְדָּק,

וְאִם אֶשְׁתּוֹלְלוּ, שָׁאֲגוּ גַּלִּים בְּרָמָה.

כֵּן לְשָׁעָה עָשׂוּ נֶגֶד סוּפָה מִלְחָמָה,

וְהַקֶּצֶף הַגָּזוּז נָשַׁר מֵעַל כַּפּוֹת-מָשׁוֹט, וְרוֹם

קָפַץ הַקֹּעַר מֵרֹכֶס שִׁפּוּעַ-תְּהוֹם,

וְשַׁחַק שְׁזָפָם רֶגַע-זְעֵיר מִבַּעַד לּמָּטָר;

אָז חַרְטוֹם-הָאֳנִי בְּחֶרְדַּת-חֶתֶף יָדְבַּר

מַטָּה, וּמַשַּׁק-יָם יְהֻמֵּם. וַתָּקָם

קִדְמַת-סְפִינָה נוֹצֶצֶת, כְּאִישׁ נִדְהָם

מִמַּכּוֹת בְּלִי-חָשָׂךְ, וְּכְמוֹ קָדְקֹד-שַׂחְיָן, נִלְבָּט

אַךְ מִזְדַּקֵּף צוֹהֵל-עַלִּיז, כֵּן בְּאוֹתוֹ מְקוֹם-חֲתָת

הֵרִים אֶת צַלְעוֹתָיו, אֲרֻכּוֹת-רוֹטְטוֹת, הַכְּלִי הַקַּל,

דָּמָה לַשּׂוֹחֶה הַלָּז, הַחוֹלֵץ אֶת אַפָּיו-אֱיָל

מֵחֶבֶט שֶׁבֶר-גָּל. כִּי מַהֲלוֹם אֶחָד

נָעוּ כָּל מְשׁוֹטֵי הָאֲנָשִׁים יַחְדָּו, כְּמַעַשׂ נִצְמָד

אֶל עֹצֶם-מַנְגִינָה, וְלִבָּם כִּי שָׂגַב,

בָּקְעוּ נָתִיב בְּנוֹזְלִים וְזֶרֶם רָב;

עַד הִתְבַּלְּעָה שְׁעַת-הַזַּעַם אֶל גְּוִיעָתָהּ,

וְרוּחַ קָדִים מַשָּׁב- מַשָּׁב לִמְקֻטָּעִין אָתָה,

עָיֵף. וְעַל פְּנֵי מְטָרָה דַקָּה, מִתְעַלֶּפֶת,

צָצָה חַמָּה, מִפְּאַת דָּרוֹם נִשְׁקֶפֶת.

וַיָּנוּחוּ כֻּלָּם, וְלִבָּם שֶׁקֶט.

מתוך “טריסטראם ואיסוֹלט”