לוגו
אנו סופרי השואה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אנו סופרי השואה, הננו בבחינת נשמות דאָזלין ערטילאין, נשכחים מלב, לחיות איננו יכולים בין היתר, וגם למות איננו רוצים. לנו קבעו כמו לכל המתים, יום זכרון, ואפילו יום הזכרון איננו עומד בפרופורציה למאורעות. בצד החזית, של יום השואה, באותה קרן זוית, תופסת מקום נכבד הגבורה, וזו מובנת מאליה –לוחמי הגטאות בורשה. אבל בפינה נשכחת ניתנת גם מקום לשואה, מחוץ לגבורה. אין עיני צרה בפרק זה. גם הוא אינו מבואר די צרכו. אבל לשואה כמעט אין זכר. ויש להגיד את האמת: בלב כל הסופרים, והדבר הזה נמסר גם לכל הקהל כולו – ואמר זאת יפה אחד התלמידים – ישנה הרגשה, שעלינו להתבייש בשל ששה מיליונים אלה. ולו חקרתם את פרקי השואה, כי אז הייתם רואים מה גדול העוול. אני הגבר הייתי עד למותם של רבואות שבויים, שבויים רוסיים של הצבא האדום. אבל אנחנו היינו נתונים בתנאים הרבה יותר גרועים. שבוי, אם הצליח להמלט מהשבי – מצא תמיד לחם וקורת גג. היהודי היה בטוח שהוא יימסר על ידי שכניו לרשות. ולכן אין להתבייש.

יש אפילו חזיון גרוע מזה, והוא –שאנו מקבלים את הספרות הזאת מכלי שני. אנחנו מתמוגגים מ“החומה” ו“יומנה של אנה פרנק” שהגויים הביאו לנו. זו היא לבנטיניות.

יש אומרים: נחוצה לנו דיסטנצה. לוא קיבלנו את הדברים האלה, כי אז היינו צריכים לפסול את כל יצירותיהם של טולסטוי וגורקי ושל כל גדולי הסופרים. ויפה אמר המשורר ש. שלום: וכי כותבים שירי אהבה בגיל 60? מי אמר דבר כזה?! מי אמר שהאמוציות של פחד לילדים הן שונות מהאמוציות של אהבה?

יש אומרים: יש לספרותנו משימות רבות: קיבוץ גלויות וכדומה. אבל הספרות ההולכת עם החיים – תמיד חוקרת את המקורות. היא יורדת אל שבעה מדורי הגיהנום, אל החלכאים והנדכאים ומעלה אותם. בספרות הדקדנטית משתעשעים בפסיאודו־קלסיקה ובאידיליה של רועים. לוקחים את ספרות השואה ועושים תבלין לפנטזיות וחלומות. ולא אדבר על צורת ביצוע היצירות האלה. וכי אצלנו מקובל מוסר עולם? בשעה שמעשי ידיך טובעים ומחללים את קדושת השואה. ואנחנו הגענו גם למצב זה.

ואני קורא לכך, שספרותנו המתעוררת תרד אל נבכי החיים האלה ותתן לאנשים האלה, אשר עוד חיים אתנו, לדבר את דברם, כי עם תום הדור הזה – לא יהיה מי שידבר.